זהירות פוסט ארוך ומרגש :)

אחרי כמעט 3 חודשים, אני עדיין בקושי מאמינה אבל מאד שמחה לכתוב את ה"ויב"ק היי!!" המיוחל!

הלידה הראשונה, לפני שנתיים וחצי, הסתיימה בקיסרי חירום טראומטי באיכילוב, לאחר כ-30 שעות.

זאת עקב חוסר התקדמות לאחר פתיחה מלאה ומוצקה עוברית. גם לקראת הלידה ה-1, תירגלתי יוגה לאורך ההריון עם שירלי בנטואיץ התותחית, אבל אז, לא השכלתי לקחת אותה כדולה.

הלידה השנייה דווקא התחילה באופן משעשע: שירלי ביקשה שאני ובעלי נגיע לשיעור האחרון של קורס הכנה ללידה שלה, להיזכר קצת (לקראת הלידה ה-1 השתתפנו בו כמובן).

במהלך השיעור התחילו צירים סדירים, כאשר אני בשבוע 39+2, לעיניי הזוגות המשתאים האחרים בשיעור, שהיו בשבועות מוקדמים יותר... הם תירגלו תנוחות להקלה על צירים בשיטת התחנות ואנחנו תירגלנו אותו הדבר, אבל על אמת!  דווקא ציפיתי שזה יפריע לי אבל הם היו מכבדים ונתנו לנו ספייס.

אחרי שעתיים של תירגול, טסנו ללניאדו ביחד עם שירלי הדולה.

למיון התקבלתי ב-11 בלילה עם פתיחה של 2.5 ס"מ וצוואר כמעט מחוק לגמרי.

היו לי צירים סדירים אבל לא כואבים במיוחד. שירלי הציעה לעלות במדרגות על מנת לקדם את הלידה

ולאחר שעתיים כשלא הייתה התקדמות החלטנו לנסות מנוחה.

קיבלנו חדר במחלקה וישנתי את השינה המוזרה ביותר בחיי.

באמת הצלחתי לישון כאשר כל כמה דקות חוויתי ציר, נשמתי אותו, וחזרתי לישון.

איכשהו , כששירלי נוסכת בי בטחון כאשר היא יושבת לידי, איתי בכל רגע, ומנווטת איתנו בלידה הזו.

לקראת 7 בבוקר חשתי שהצירים מתגברים. התחלתי להשתמש במכשיר הטנס קצת יותר ולפתע ירדו המים. נבדקתי ועכשיו אני בפתיחה של 5 ס"מ! כעת יכולנו להתקבל לחדר הלידה טבעי.

בדיעבד נודע לי שבשלב הזה המיילדת טל לבנון, שפגשנו אותה בתחילת הדרך במיון, חזרה בבוקר במיוחד ללידה שלי,למרות שהייתה בלידה אחרת כל הלילה. ועל זה אני מודה לה לנצח. האמת, מפה והלאה גלשתי ללידה פעילה

והייתי במעין עולם סגור משלי, בניסיון להתמודד עם הכאב. אז אני לא זוכרת מה הייתה השעה ואיפה בדיוק הייתי.

הרגשתי כמו חיה שמנסה להוציא את הגורה הקטנה שלה מתוכה בכל מחיר, אבל הסביבה שלי

(בעלי, שירלי הדולה והמיילדת טל בתוספת חדר שקט, אמבטיה, מוזיקה ונרות)  הייתה עוטפת ורגועה.

שירלי וטל  ידעו להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון ועברתי כך את כל המשברים בדרך.

ניסינו את כל התנוחות האפשריות על מנת לעזור לעוברית הקטנה להתקדם.

שירלי וטל עבדו בסינרגיה כך שכל פעם מישהי הציעה רעיון חדש. הרגשתי כמו לוליינית על חבל דק אבל לכל רעיון אמרתי "כן". סמכתי על שתיהן בלב שלם.

השלב השני של הלידה עבר עליי במלחמה מנטלית בלתי פוסקת - בין "אני הולכת לעשות את זה" לבין אני לא מסוגלת"ושוב מרחף מעליי הקיסרי השני שלי. כל פעם שמישהו פתח את הדלת לשאול מה קורה (לגיטימי...החדר הטבעי בלניאדו מבודד יחסית) הייתי בטוחה שעכשיו לוקחים אותי לקיסרי.

בדיעבד טל סיפרה לי שהיא ממש לא הייתה מודאגת, שאמנם הייתה התקדמות איטית אבל לא פתולוגית.

בקיצור, הכל היה בראש שלי. 

ועדיין, עד ששמעתי את בעלי מתרגש כי הוא רואה כבר ראש מציץ, לא האמנתי שזה באמת יקרה. אבל זה קרה. הצלחתי. הייתה לי לידה פעילה וטבעית, ללא משככי כאבים (למרות שממש לא התחייבתי לעצמי מראש על דבר כזה...) לידה ארוכה וקשה - פיזית ומנטלית אבל מעצימה ומדהימה באותה נשימה.

הרגשתי שהילדה שלי, נועם, הייתה איתי לאורך כל הדרך, לא הראתה סימני מצוקה.

בשעה 13:30 היא יצאה מתוכי, ינקה ממני, נחה עליי ונוצר חיבור מרגש.

תיקון מטורף ללידה טראומטית ראשונה. זה אמנם מרגיש כמו נצחון על המערכת,

לאחר ששמעתי משפטים מרופאים כמו "הסיכוי שלך ללדת טבעי הוא נמוך"  או  "נכשלת בלידה הקודמת שלך".

אבל זה נצחון פשוט יותר. בזה שיכולתי להעניק לי ולילדה שלי לידה בריאה יותר.

בשבילי - החלמה קלה יותר. בשבילה - טיפול ראוי יותר לאחר הלידה. זאת בניגוד גמור ללידה הראשונה.

אני מודה לשירלי ולטל על המקצועיות מחד ועל הרגישות והיכולת להכיל מאידך.

לחצי השני שלי, התומך והעקשן - שהפך שולחנות כדי שהלידה הזו תהיה בדיוק מה שרציתי.

ואני גם ממש מבסוטה מעצמי. הגיע לי :)