שירלי  בנטואיץ

ההריון הזה היה השלישי במספר, אבל זו הייתה הלידה הראשונה שלי.

בשבוע 34 הייתי בטוחה שהפקק הרירי ירד, ומאז חיכיתי בקוצר רוח ללידה. (תיק הלידה חיכה לי ליד הדלת מוכן ומזומן ללידה)כל הזמן טענתי שאני כבר שנה בהריון (אם מחשיבים את שני ההריונות הקודמים) ובגלל הסימנים המקדימים – פקק, וצואר הרחם שהתחיל להתקצר, כל יום הרגיש לי כאילו תחילת לידה. כאבי מחזור היו לי כל הזמן, וכמה פעמים הרגשתי גם את הבריקסטון היקס.

 

ביום שישי ה-16.3 החל לי דימום קל, ושוב הייתי מאושרת, הודעתי לבעלי (בפעם המאה אולי) שכנראה היום זה היום. אבל עברנו גם את כל יום שבת בלי צירים בכלל. ברבע לשלוש לפנות בוקר ב-18.3 התחלתי להרגיש את הגל שכל כה ציפיתי לו. מתחיל בגב ומתגבר ונחלש, ובסוף כל גל כזה חיוך גדול נפרש על פניי. (גל = ציר = תחילת לידה).

שלב הקינון שלי היה מאוד יצירתי, סרגתי לו שמיכה, תפרתי לו קוביות וגם הכנתי לו קוביות מעיסת נייר שעטפו את קופסאות הקלקסן (זריקות שהייתי צריכה להזריק כל בוקר).חדר השינה של התינוק המיוחל היה מלא בקופסאות מעיסת נייר שצבעתי בגואש וחיכיתי שייתיבשו. התכוונתי לסדר הכל ביום ראשון, שהיה היום החופשי שלי, אבל בגלל הגלים המתגברים החלטתי שאני מוכרחה לסדר הכל עכשיו. עליתי במדרגות (בידיעה שגם זה מזרז את הלידה) הוצאתי את כל הקופסאות למרפסת. ירדתי במדרגות להביא חומרי ניקוי, וניקיתי את המשטחים שעליהם היו מונחים הקופסאות, הכנתי מובייל מציורים יפים של לוח שנה ישן, ובנתיים בעודי מסדרת בעלי קורא לי ושואל אותי מה אני עושה. התנצלתי ואמרתי שאני באה לשכב לידו עם כוס תה. (הכנתי תה פטל לחיזוק הצירים)ניסיתי לשכב לידו, אבל כאב לי מדי. יצאתי לסלון, קראתי ספר (גיא אוני – מאוד מומלץ) ובכל פעם שהרגשתי ציר קמתי ועשיתי תנועות מעגליות (התחלתי עם תחנת ההישענות).

 

כשהכאב התחיל להתגבר קראתי לבעלי איתי ואמרתי לו שאני צריכה שיבוא לעזור לי. הוא נתן לי מסאז' בתנוחת ההישענות, אחרי כמה צירים כאלה, נתלתי עליו (תחנת עמידה עם סיבובי אגן בוריאציה של תלייה מלפנים, וגם תלייה מאחור)ניסיתי גם תחנות חתולים, ותחנת כדור פיזיו בוריאציית החיבוק לכדור, אבל זה לא עזר לכאב שלי, ואז הבנתי את המשמעות ששיטת התחנות היא כמו "ארגז כלים" מה שמתאים עושים ומה שלא מתאים -זורקים. נזכרתי ששירלי תמיד אומרת שאם הצירים מתחילים בערב אפשר להרים כוסית יין, ואם הם מתחילים בבוקר אפשר להכין ארוחת בוקר חגיגית. ישבנו לאכול ארוחת בוקר חגיגית, ובכל פעם שהופיע ציר קמתי לתחנה אחרת (בעיקר תחנות עמידה – הישענות או עמידה עם סיבובי אגן בוריאציות תלייה.)

השעה הייתה כבר 7:00 שעתיים של צירים טובים כמעט כל 5 דק'. התכוונתי להישאר עוד בבית, אבל הדימומים המשיכו והצעתי לאיתי שניסע לבית היולדות, לא בגלל הצירים אלא בגלל הדימומים. התקשרתי לשירלי שבמקרה הייתה גם הדולה שלי והודעתי לה שאנחנו יוצאים לבית החולים, שיש לי צירים טובים אבל לא מאוד כואבים ושאני בעיקר הולכת בגלל הדימום. היא ענתה שהיא מתארגנת אבל עדיין לא יוצאת בגלל שאני לא נשמעת כאובה מספיק והסכמתי איתה.

 

כשנכנסנו לאוטו, נזכרתי ששירלי אומרת שמי שיושבת בנחת באוטו צריכה לעשות סיבוב פרסה ולחזור הבייתה. לכן ישבתי במושב האחורי, תליתי את המנדלה שלי על החלון ממול, התרכזתי בה, ובכל פעם שהגיע ציר עמדתי על הברכיים ועשיתי תנועות מעגליות. כשהתקרבנו לבית החולים איתי שאל אותי למה הפרצוף שלי כל כך סובל, וחייכתי אליו. (בדיעבד נזכרתי שיש את הציורים של פני האישה לפי התקדמות הלידה: חיוך – השלב הלטנטי אין חיוך – השלב הפעיל פנים סובלות – שלב המעבר.)

הגענו לבית היולדות במאיר  והתפללתי שלא יחזירו אותנו הביתה. (לא ידעתי כבר איך אוכל להסביר את עצמי שכל פעם אני אומרת שהנה אני יולדת ובכל פעם אני חוזרת בידיים ריקות) למרות שלשנינו הייתה תחושה שהצירים שלי לא חזקים מספיק. הגענו לחדר מוניטור, קיבלה את פנינו מיילדת במאור פנים, בחדר לידינו שמענו אישה נאנקת מכאבים, מה שגרם לי לחוש עוד יותר רחוקה מתחילת לידה. חיברו אותי למוניטור, סיפרתי למיילדת שאני רוצה ללדת לידה טבעית, ושאני יודעת שמתקבלים לחדר רק מפתיחה של 5. היא שאלה אותי מה רמת הכאב של הצירים, ואמרתי שאני לא יודעת, ומה המוניטור מראה, היא אמרה שהמוניטור אינו מדד ושאלה שוב איך אני מדרגת את רמת הצירים. עניתי 5. היא בדקה את הפתיחה, ואמרה שיש לי פתיחה של 6.

פרצתי בבכי של התרגשות, התקשרתי לאבא שלי (שנולד ב-18.3) והודעתי לו שיש לי מתנת יומולדת בשבילו.

נכנסנו לחדר הלידה הטבעי, שמנו דיסק של ליאונרד כהן, והתחלנו לרקוד יחד, וגם בכיתי (יחד עם השיר ¨so long marien¨to laugh and cry and cry and laugh about it all again)

כשהצירים התחילו לכאוב יותר, ישבתי על כדור הפיזיו, ואיתי עשה לי עיסויים בגב. המיילדת ויולטה הזמינה אותי להיכנס לג'אקוזי, אבל אני רציתי לחכות לשירלי. המיילדת הציעה שוב, וכשהגיע ציר כואב יותר הסכמתי להיכנס. ההקלה הייתה עצומה. נשמתי בתוך הג'קוזי, ואיתי חימם את הגב שלי עם הדוש.

הרגשתי שהלידה מתקדמת, והתחלתי לחשוש ששירלי לא תגיע, אבל אז הרגשתי את הידיים מלאות השמן מעסות את הגב שלי וידעתי ששירלי פה ואני מוכנה ללדת. ויולטה בדקה אותי שוב, והייתי בפתיחה מלאה והראש יחסית נמוך. אחרי כמה זמן הרגשתי צורך לקקי. עליתי על המיטה וניסיתי ללדת בתנוחות הבאות: 6, על הצד, בעמידה, אבל שום דבר לא עזר. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת ושום דבר לא יוצא. לפתע אומרים לי: מיכל, אמא שלך פה, את מסכימה שהיא תיכנס? לא רציתי שתיכנס, אבל לא רציתי שתיפגע, אז הסכמתי. היא התחילה לדבר איתי, אז עניתי לה: מאמי, אני צריכה להתרכז! המשכתי ללחוץ וללחוץ, ובציר לחץ שאמרו לי לא ללחוץ זה היה הכי נורא. ומשום מה המיילדת נכנסה ויצאה, וכבר עברה שעה ועוד שעה. התחלתי לפחד שיצטרכו להוציא אותו בואקום, התחלתי לאבד תקוה וכוחות. נזכרתי בטיפ שחברה נתנה לי – תחושת היאוש היא חלק מהלידה, ושאבתי כוחות גם מזה. ואז הגיעה הרופאה היפה דנה שהצילה אותי. היא נכנסה ואמרה: שלום מיכל אנחנו רוצים לתת לך פיטוצין. ועניתי לה שלא אוכל לעמוד בזה. במקום פיטוצין, היא החליטה לעזור לי לבצע לידה טבעית. היא הכניסה שתי אצבעות, אמרה לי ללחוץ לכיוון האצבעות, צעקה אלי שאני מלכה כשעשיתי את הדבר הנכון, וצעקה עליי שאני מאבדת צירים יקרים כשלא לחצתי נכון. אמרתי לה שהיא נשארת איתי, כי סוף סוף הרגשתי שמשהו עומד לקרות. (שירלי בזריזות העלימה את זריקת הפיטוצין) איתי ראה את הראש מתחיל לבצבץ, שירלי שאלה מאיפה התלתלים השחורים, היו מוכרחים לבצע חתך גדול, ואז בלי להרגיש הוא פתאום היה בחוץ, ושמו אותו עליי. איזה רגע מאושר זה היה. (אבל – עדיין אסור להגיד "מזל טוב", צריך להוציא את השילייה) נתנו לי זריקת פיטוצין, עוד כמה לחיצות בלי כוחות בכלל, והשילייה בחוץ.

סוף סוף אמרו לי מזל טוב, הצטלמנו עם הפרס הענק שלי – הבן שלי. ינאי טוני שרמן.