שירלי  בנטואיץ

איך שהגוף יודע..

עכשיו הכול מעורפל, ונצבע בוורוד

נשארה רק נימת התפעלות מהטבע, מהגוף, מהעוצמה.

עכשיו יכולה להרגיש גיבורה. להיתלות ביופי שבדבר. בהיותי אישה יולדת גאה.

ובאותו רגע..

מי אני בכלל? מי הייתי שם? מה הוביל אותי?

משהו במחשבה הפסיק לעבוד.

חוסר הידיעה לקראת מה אני הולכת, הוא שאפשר לי כנראה להיות..

הכאב, הוא הולך וגובר וכל זה בתוך חוסר הוודאות שזו רק ההתחלה, שיש לו עוד הרבה לאן להגביה

וכשהוא בא בעוצמתו, אני זזה, מנסה לנשום, למצוא את התנוחה הכי מקלה, לייבב, להישען,

להתפלל שייגמר, להיאחז בידיעה שיש לו שיא ואז הוא ייעלם.

יודעת, אחריו יבוא עוד אחד, יותר כואב.

אמביוולנטית. לא רוצה שיבוא עוד אחד, רוצה שייגמר. רק אם יבוא אחד אזי זה ייגמר.

לזוז כואב, לשכב כואב יותר.

הגוף, עירום, חשוף.

 אני נתמכת, נשענת, מאבדת שליטה כפי שלא ידעתי שאני יכולה.

עייפה, מעורפלת, כמהה לסוף, מפחדת, משימתית , נוסקת ומתרסקת.

משתאה.

הגוף.. וואו. אין לי שליטה.

בזווית העין רואה אור יום בחלון. רוצה שהזמן יעבור.

הוא זז כ"כ מהר אך גם עומד במקומו.

ובתוך כל זה, מרגישה בטוחה. דואגים לי.

אני לא לבד, והכול פה בשבילי.

והמים זורמים, כמה זמן הם זורמים? אני לא רוצה לצאת, הם עושים לי נעים. בחוץ כואב.

ופתאום משהו משתנה.

מרכז הכאב הופך להיות לחץ

אין לי שליטה על זה.

הכול קורה לבד.

אני נתמכת ומנוהלת ע"י המיילדת, ונצמדת לשירלי ותופסת חזק את אסף, ומרגישה בנוכחות אמי.

ובתוכי, יש משהו שלוחץ חזק חזק כדי לצאת, ובא לי לצעוק לה: " צאי! צאי כבר! דיייי!"

במקום יוצא לי אנקות לחץ בצורת צעקה, אין לי שום שליטה, רוצה רק שייגמר, מקשיבה לקולות שאיתי

שמעודדים להמשיך וגם מספרים לי שנשאר "רק עוד קצת".

מאמינה להם,

נתפסת בכך, זה הכוח שלי עכשיו "רק עוד קצת"...

מעורפלת, מסוממת, כואבת, לוחצת, נוכחת.

ובבת אחת את מתפלקת החוצה

ובאה אלי.

ואני כלא מאמינה שזה נגמר. את אצלי ואני מתרגשת אך בעיקר בהלם מהחוויה.

מחזיקה אותך חזק חזק

רק שלא תחזרי חזרה פנימה ונצטרך לעבור את זה שוב...

ואת מושלמת

J

 

 נובמבר 2014