שירלי  בנטואיץ

בהריון השני שאלו אותי מה אני מאחלת לעצמי ללידה השניה, שלא היה בראשונה. הלידה הראשונה שלי הייתה במרכז לידה טבעי התל השומר, זאת הייתה חוויה מחזקת וקסומה אבל גם מאד ארוכה, גדי בא לעולם אחרי 22 שעות של צירים: 12 שעות בבית ועוד 10 בבית החולים.

אחרי הלידה של גדי אמרתי שהיה מדהים, אבל אם אפשר בפעם הבאה יותר קצר, אני אשמח. לקראת לידה שניה כבר הרגשתי שאני יודעת איך ללדת, שיש בי את העוצמות וגם את היכולת להקשיב לגוף שלי. ידעתי גם שלא את הכל אפשר לתכנן ובלידה צריך לזרום עם החוויה ולהיות מודעת כל הזמן לכך שהתכניות יכולות להשתנות. ובכל זאת, בראשי, תכננתי את הלידה הזאת ודימיתי אותה בעיני רוחי פעמים רבות...אני קמה בבוקר עם צירים, גיא לוקח את גדי לגן וחוזר להיות איתי בבית, מעבירים את הצירים עד כמה שניתן בבית, ואז מגיעים למרכז לידה ותוך שעות ספורות ביתי יוצאת לעולם...גם כשהדברים נראו שהולכים להשתבש, המשכתי לדבוק בסיפור הלידה שייחלתי לעצמי. בשבוע 38, בבדיקת אולטרא סאונד בתל השומר, הרופא פסק - " אין מספיק מים. אני ממליץ על זירוז וכניסה ללידה עוד היום".

הייתי נסערת. לא הייתי מוכנה לכזה מהפך. זירוז או התערבות רפואית לא היו חלק מחלום הלידה שלי. למזלי הרב, דבי, שילדה אותי בפעם הראשונה, הייתה בבית החולים והציעה לבדוק אותי.

היא הרגיעה שעוד אין פתיחה ושמניסיונה, יש עוד מספיק מים ברחם. שעלי להיות רגועה וקשובה לתנועות וזה יגיע. חזרתי הביתה בלב קל ועם חיוך ענק, מאמצת את המלצתה - לנסות לזרז באופן טבעי בבית...יום לאחר מכן, בשעות הערב, בדרך להדלקת נר רביעי של חנוכה, התחלתי להרגיש אותן, התכווצויות קטנות בתחתית הבטן, כמו כאב מחזור קצוב: 15ה שניות כל רבע שעה.

כשחזרנו הביתה הסתכלתי על גיא ששאל : "מה עכשיו?" ואמרתי - " עכשיו לישון". אני צריכה כוח ויש לי תכנית, אני לא מתכוונת ללדת בלילה. הלכתי לישון ב- 12 וב-5 בבוקר התעוררתי, התכרבלי במיטה וספרתי אותם: צירים סדירים של חצי דקה כל 10 דקות. ב- 6 גדי התעורר, בילינו יחד והכנתי אותו לגן.

גיא לקח אותו וחזר. בבית הצירים הלכו והתחזקו, כל ציר באורך דקה. אני, מצוידת בנשימות ובתנוחות היוגה, תופסת כל ציר כמו גל: נשימה ראשונה בציר להתחמם, נשימה שניה ושלישית - שיא הכאב, ואז רביעית נשימה הקלה ובחמישית מסתיים הציר. אני מוצאת את עצמי יושבת על הכדור עם סיבובי אגן, נשענת על הספה בסלון בעמידת חתול, אך בעיקר היה לי נוח לעמוד ולהישען קדימה על כסא עם סיבובי אגן. בין הצירים נחתי והייתי מאד מודעת למה שקורה לי וגם למצב רוחי שהתחיל להשתנות. מעליצות ואנרגיה עברתי למצב מרחף ומצחקק ואז למין התכנסות שקטה.

​

בשלב הזה נשימות שקטות כבר לא מספיקות לי ואני מוציאה קולות נמוכים בהוצאה של כל אויר. מרגישה איך הקול שלי לוקח איתו את הכאב. השעה 12 בצהרים ואני מתקשרת לאופירה המיילדת ומבקשת להגיע. באוטו הצירים הולכים ומתחזקים ולמרות הגשם השוטף אנחנו מגיעים מהר לבית חולים.12:45 - אנחנו בחניה של בית החולים, אופירה מתקשרת לגיא לברר איפה אנחנו, גיא אומר לה שאני נשענת על עץ באמצע ציר חזק. הגשם מרטיב אותנו ואופירה שמחה - אם היא נשענת על עץ היא כנראה בלידה...בחדר המוניטור אופירה בודקת אותי, יש פתיחה של 3 אצבעות היא אומרת ואני קצת מאוכזבת והמחשבות מציפות אותי - איך זה יכול להיות? יש לי צירים ממש חזקים. ועוד פעם צפויה לי לידה כל כך ארוכה? איך אני אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם צירים כאלה?

אופירה יוצאת לחפש רופא שישחרר אותי לחדר לידה טבעי וגיא יוצא לרשום אותנו בקבלה. אני לבד בחדר המוניטור, מחליטה לסלק את כל המחשבות. ולהתרכז בדבר אחד בלבד - בלידה שלי. אני עומדת, נשענת על מיטת בית החולים, מסובבת אגן ומקפיצה את הגוף מעלה ומטה. פותחת חזק את הפה שלי לעיגול ענק ומדמיינת איך אני נפתחת גם מלמטה. משמיעה קולות חזקים ונמוכים לשחרר את הכאב. גיא נכנס ואני צועקת, תוריד לי את המכנסיים ואז גל של מים שוטף אותי ואת המכנסיים - המים פקעו - כנראה שבאמת היו מספיק מים ברחם. הצירים מתחזקים וגיא מחפש את אופירה, שמחפשת רופא, שישחרר אותי כבר לחדר לידה. הרופא מגיע, אופירה מכסה אותי בחלוק ואני מתחילה לצעוד במסדרון לכיוון החדר. בדרך עוד ציר אחד, אני סוגרת את הרגליים, כי אם לא אז אולי עוד יצא משם משהו במסדרון.....13:40 - נכנסים לחדר, אני נשענת על המיטה לעוד ציר. " איך תרצי ללדת?" היא שואלת ואני עונה: " מה זה כבר עכשיו?". כן. אני מתיישבת על שרפרף הלידה וגיא על כדור מאחורי. הוא מחבק ומשעין אותי מעט אחורה. אין אפילו זמן לפתוח את התיק ולהוציא שמן עיסוי או חולצה...אופירה מדברת אלי ואני מקשיבה ומיישמת, מאושרת כל כך שאני ערנית ומפוקסת ( בלידה הראשונה הייתי כבר כל כך עייפה שהשלב הזה מעומעם לי בזיכרון ).הלחץ גדול. בין הציר השני לשלישי היא מבקשת שאלחץ חלש, ואני מרגישה שהיא יוצאת. חמימות גדולה מתפשטת בגופי כשהיא מניחה עלי את נגה.

הריח המתוק שלה, הנשיקות והחיבוק של גיא מאחורי והפליאה כשאני מביטה בשעון שמולי 13:50 - עברו 10 דקות! אני לא מאמינה שהצלחתי ללדת כמו שחלמתי.

שעה מרגע שהגענו לבית חולים ואנחנו הורים בפעם השניה, לגדי בן שלוש יש אחות, נגה, 2.770 ק"ג, 49 ס"מ.