לסיפור הבא

סיפור לידת הבית של עמליה

נולדת ביום חמישי-ה' בסיוון, ערב שבועות, ה-28/5/2009, בשעה 09:33 בבוקר, בדיוק ביום הראשון לשבוע 38 של ההיריון שלי. יום לפני, סיימתי לעבוד במכללה והכנתי את עצמי לשבועיים של "חופש" מהם פחדתי לא מעט. למרות שבתחילת הפגישות עם ענת-המיילדת- נאמר לי שכנראה שאלד מוקדם, בשבוע בו נולדת נפגשתי עם ענת והיא בדקה אותך ואמרה שכנראה לפני שבוע 40 לא אלד כך שהכנתי את עצמי לשבועיים חופש "כפוי" אבל לך היו תוכניות אחרות לגמרי...

 

ברביעי בערב התחלתי להרגיש תחושות מוזרות. לא גופניות כי אם רגשיות-נפשיות. התחלתי להתרגש, הרגשתי שאת כבר מאוד קרובה. הרגשתי "חגיגית". חיכיתי עם התחושה הזו לא מעט והתלבטתי אם לשתף את אבא שלך. פחדתי שאח"כ אלד בשבוע 40 והוא יזכיר לי שבשבוע 38 חשבתי שאת כבר פה, כבר קרובה... בסוף החלטתי לשתף אותו ולאחר זמן מה החלטנו כי הגיע הזמן לעיסוי הפירינאום הקבוע. בזמן העיסוי אבא שואל אותי-"גירדת בבטן?" עניתי שלא ושאלתי למה והוא ענה "כי יש לך סימן על הבטן של האות עין". לא האמנתי לו והלכתי לבדוק במראה ואכן היה סימן. אבא החליט באותו רגע כי סימנת לנו שאם לרגע התלבטנו לגבי השם שלך-אין ספק שאת מאותתת לנו כי השם שלך הוא עמליה.

 

לאחר העיסוי הלכתי לישון ואבא חזר לסלון. בשתיים וחצי בלילה התעוררתי לשירותים והרגשתי כאבי מחזור מסוג שלא הרגשתי קודם לכן. לא ייחסתי לכך חשיבות וחזרתי לישון. כך העברתי שעה-קמה לשירותים לפיפי, מרגישה כאבים וחוזרת לישון. בדיעבד, אבא סיפר שהוא נכנס למיטה ושמע אותי אומרת (הוא חשב שאמרתי את זה לו) "אולי די כבר?!" "מספיק" וכד'. בשעה 03:30 כבר לא יכולתי יותר לשכב בעת הצירים והחלטתי לקום. הלכתי למחשב, התיישבתי על כדור הפיזיו והחלטתי לנסות ולתזמן את כאבי המחזור-כן, עוד ממש לא קלטתי שאלו צירים....

 

חיפשתי תוכנה לחישוב צירים ובינתיים העסקתי את עצמי בקריאה באינטרנט, עניתי ושלחתי מיילים. בכל פעם שכאב לי, נענעתי את האגן בתנועות מעגליות על הכדור ונשמתי את הנשימות שלמדתי ביוגה-"נשימות צירים 1 ו-2". בשלב מסוים, כשכבר קצת כאב יותר, שמתי לב שמה שעוזר לי זה לעמוד, להישען על משקוף/ארון ולעשות סיבובים עם האגן. בשלב הזה, הצירים היו מאוד לא סדירים-לא במשך הזמן שלהם ולא במרווח שלהם אחד מהשני. עם זאת, לאט לאט הם התחילו לכאוב יותר. ב-05:30, אחרי התלבטות ארוכה, החלטתי להעיר את אבא. ידעתי שאם תתפתח לידה, אני צריכה שיישן כמה שיותר אבל גם כאב לי והייתי זקוקה לתמיכה. הערתי אותו ואמרתי לו שאני חושבת שיש לי צירים. הם לא סדירים אבל בהחלט משהו כאן "שונה". עם זאת, אמרתי לאבא שלא יתרגש וזה גם יכול לעבור כמו שזה הגיע. ידעתי שלידה ראשונה היא איטית (ואוי כמה טעיתי...) ושיש נשים שמושכות שלב לטנטי במשך ימים כך שכל הזמן הכנתי את עצמי לכך שזו אזעקת שווא. אבא שאל אם לא כדאי להתקשר לעופרי ליידע אותה ואני עניתי שעוד לא-אני אחכה לשעה "נורמאלית" יותר. ביקשתי ממנו שיתעורר לאיטו ושיבוא איתי להוציא את טולה לטיול. אפילו הצעתי לו שיותר מאוחר ניסע רק שנינו לנמל, לאכול א. בוקר. את א. הבוקר הזו טרם אכלתי....

 

בשש יצאנו להוציא את טולה. במהלך הטיול היו לי צירים, אותם העברתי בהישענות על אבא או על עמודי חשמל/חומות לאורך הדרך. הגענו הביתה ואבא שאל אם לנפח את הבריכה. עניתי שעדיין לא כי זה מלחיץ אותי, זה אומר שבאמת תתרחש כאן לידה.... אבל אמרתי לו שהוא יכול לפרוש את הפוטון ולסדר את הסלון כך שיהיה לי נוח לעשות תרגילים בעת הצורך. ב-06:41 החלטתי לסמס לעופרי. כתבתי לה שיש לי צירים לא סדירים מהלילה ושתתקשר כשהיא יכולה. בשלב הזה כבר כאב לי קצת יותר אבל גם בטיול עם אבא ניסיתי לדרג את עוצמת הכאבים והחלטתי שבסולם של 1 עד 10 הם כעת 4 או 5. עופרי התקשרה בערך בשבע ודיברתי איתה. אמרתי לה שעוד אין טעם שתבוא, שנחכה לראות מה קורה ואיך מתפתח. היא ביקשה שאיידע גם את ענת. התקשרתי לענת וסיפרתי לה. ענת אמרה שהיא חושבת שזה מוקדם מדי ושגם אם אכן תתפתח לידה, סביר להניח שאחווה שלב לטנטי ארוך. היא ביקשה שנעדכן אותה בהמשך.

 

בערך רבע שעה לאחר השיחה עם עופרי ביקשתי מאבא שיתקשר אליה שוב ויבקש ממנה לבוא כי כבר מתחיל ממש לכאוב לי ואני רוצה אותה כאן לידי. אבא התקשר ועופרי אמרה שהיא עוד מעט יוצאת לדרך. בינתיים נזכרנו אבא ואני שחסר לנו חלק לבריכה ואם אני רוצה ללדת במים-מה שלא קרה בסוף- אז אבא חייב לנסוע לשומוביץ' לקנות את החלק החסר. אישרתי לאבא לצאת ונכנסתי למקלחת. התיישבתי ערומה על הרצפה וכל פעם שהיו לי צירים כיוונתי את זרם המים לגב התחתון ולבטן ונענעתי את פלג הגוף העליון. בהפוגות שבין הצירים עוד חשבתי על בזבוז המים וכיביתי את הזרם..(איזה מתחשבת אני... ) במהלך השהות במקלחת עופרי התקשרה ודיברתי איתה אך כשהיו לי צירים כבר לא יכולתי לדבר וביקשתי שתחכה על הקו.

 

כשאבא חזר הוא מצא אותי עדיין במקלחת. ביקשתי ממנו לצאת ושיעזור לי לעבור לסלון. לפני זה עוד עברתי בחדר שינה ולבשתי גופיה לבנה-גם כי שבועות וגם כי לידה זו חגיגה לא?

 

כרעתי על הפוטון בעמידת שש ובכל פעם שהיו לי צירים ביקשתי מאבא שיבוא ויחזיק לי/ילחץ לי על הגב התחתון ועל הבטן. כבר הייתי הרבה פחות סבלנית בזמן הצירים וממש צעקתי על אבא בכל פעם שהרגשתי שהציר מתחיל. החלטנו להתקשר שוב לענת ליידע אותה שלא נראה שהצירים הולכים להיעלם. ענת הציעה שאשתה חצי כוס יין אדום כך שבמידה ואלו צירים מדומים הם יעברו ובכלל-יהיה לי קל יותר כי זה יעזור לי לנוח אם הלידה תהיה ארוכה. אבא סיפר לענת שיש לי צירים כמעט כל 3 דקות אבל שהם מאוד קצרים-בערך 30 שניות. ענת אמרה שהיא בדרך לנתניה ושהיא תשים את הציוד ללידה באוטו, לשם ביטחון. שתיתי את חצי הכוס בשתי לגימות בערך אבל הצירים? ממש לא נפסקו. בשלב הזה (שבדיעבד יכול להיות שהיה שלב המעבר?) התחלתי לבכות לאבא-פרץ ממני זרם בכי. שאלתי את אבא בחשש-"מה אם אני לא אוכל להתמודד עם זה? אם לא אצליח לעבור את זה?" אבא הרגיע אותי ואמר לי שאני אצליח ואני חזקה ונעבור את זה ביחד.

 

בשמונה עופרי הגיעה אבל עוד לפני החלו לרדת לי טיפות של דם על הפוטון. קצת נלחצתי והתקשרנו שוב לענת שאמרה שהיא בדרך אלינו. עופרי הגיעה והתחלתי לבכות שוב-הפעם מתוך הקלה. אמרתי לעופרי שאני מרגישה צורך לעשות קקי והיא הציעה שהם יעזרו לי לעבור לשירותים. כל החששות שהיו לי קודם (והיו הרבה בנושא הזה...) לא נעלמו אמנם אבל הרגשתי מאוד חופשייה עם עופרי וזה שימח אותי. התיישבתי בשירותים, כבר לא זוכרת אם יצא משהו אבל אז גם הרגשתי צורך להקיא. עופרי מיד ארגנה פח ושקית, הכנסתי אצבע והקאתי את כל היין ששתיתי קודם לכן. אני זוכרת שבשלב הזה רק אמרתי לעופרי "כואב לי!"-לפני שקמתי מהשירותים ראיתי שנוזל לי דם על הרגליים ועופרי אמרה לי בשמחה-"הנה, יצא לך הפקק הרירי, רואה?" לא ראיתי כלום (הבטן עדיין הסתירה...) אבל הרגשתי אותו בהחלט עם היד. שוב-תחושת הזמן מעורפלת לי לגמרי אבל אני זוכרת שעופרי שמה מוסיקה בסלון-את הבחורה ששרה במערה ואני גם זוכרת ששאלה בחיוך האם להוציא את החלה שבפריזר-החלה שהכנו לך שבוע קודם לכן במעגל הלידה. עניתי שכן J.

 

קמתי מהשירותים לעוד ציר ועופרי נעמדה איתי, חיבקה אותי מקדימה ויחד עשינו נענועי וסיבובי אגן תוך הוצאת קולות נמוכים. עופרי עזרה לי להגיע לפוטון שבסלון שם התמקמתי בתנוחה בה ילדתי אותך בסוף-נשענתי על הספה ובכל ציר ביקשתי מעופרי שתלחץ חזק חזק על הגב התחתון והבטן התחתונה. זה הדבר היחידי שהקל במעט על הכאבים שכבר היו חזקים מאוד מאוד. עופרי גם הניחה לי מטליות חמות וזה היה נעים. בשלב הזה אבא כבר החל למלא את הבריכה ואני התלבטתי בקול אם לחזור למים, למקלחת-אולי זה יעשה לי טוב אבל אי אפשר גם להיות במקלחת וגם להמשיך למלא את הבריכה. העדפתי שימשיכו למלא את הבריכה-אותה אחת שבכלל לא הספקתי להיכנס אליה...

 

בשלב הזה אמרתי לעופרי שאני מרגישה צורך ללחוץ ושוב צורך לקקי אבל לא היו לי הכוחות לקום לשירותים. עופרי כנראה הבינה כי אני בשלב מאוד מתקדם וביקשה משחר להתקשר לענת שוב. אני חושבת שעופרי וענת דיברו ביניהם וענת ביקשה שנתקשר למיכל-המגבה שלה שתגיע גם, במידה והיא לא תספיק לאור ההתפתחויות המהירות. עופרי התקשרה למיכל אבל מיכל לא ענתה. לא בטלפון הרגיל ולא בטלפון החירום. עופרי דיברה שוב עם ענת שאמרה שהיא כבר ממש קרובה. אני זוכרת שבשלב הזה חשבתי שני דברים: האחד, מה עם ענת לא תגיע? מי יתפוס את התינוקת? אני? לידת un-assisted? הדבר השני הוא ששאלתי את עופרי-"מה עם ענת תבוא, תבדוק לי פתיחה ותראה שאני רק בפתיחה 3 או 4?" לעצמי חשבתי שאם אלו הכאבים בשלב של פתיחה מוקדמת, אין סיכוי שאני עוברת את זה!! עופרי ענתה לי-"ומה יקרה אם ענת תבוא ותראה שאת כבר בלידה פעילה?". ענת הגיעה ברבע לתשע, לא זכרתי אם ירדו לי המים לפני שהיא הגיעה או מיד עם בואה אבל אבא סיפר לי שהמים ירדו כשענת כבר הייתה בחניה. אני זוכרת שעופרי אמרה לי בחיוך "ילקה, המים ירדו והם נקיים לגמרי". אני זוכרת שענת הגיעה ומיד בדקה לי פתיחה. הבדיקה כאבה ולא הייתה נעימה אך התוצאה הייתה משמחת-"את בפתיחה מלאה, את יכולה ללחוץ!". בשלב הזה אני רק זוכרת את ההלם שלי מעוצמת הכאב. ציפיתי שיכאב לי בנרתיק אבל הכאבים היו באגן ובפי הטבעת. הרגשתי כאילו פי הטבעת שלי נבקע לשניים. זה כאב. מאוד כאב. בשלב הזה גם התחלתי לצעוק, זכרתי שכדאי להוציא קולות נמוכים אבל לקול היו תוכניות משלו, הרגשתי שיוצאים ממני קולות של חיה. בשלב הזה אבא החזיק לי יד אחת ועופרי את היד השנייה. אני לא זוכרת תחושת שריפה אבל עופרי סיפרה לי בדיעבד שאמרתי ששורף לי. ענת אמרה לי שהראש כבר מתחיל לצאת, שלחתי יד והרגשתי את הראש שלך-תחושה מוזרה, לא רך ולא קשה. ענת שמה לי מטליות חמות ואני זוכרת שאמרתי לה שזה נעים לי. לאחר כמה לחיצות ענת ועופרי אמרו לי להפסיק ללחוץ ורק לנשום "פו, פו, פו". עשיתי את זה אבל לא הרגשתי שזה עוזר לי. אני חושבת שבשלב הזה כבר צעקתי "תוציאו אותה", " "שתצא כבר"! ואז, לאחר זמן (לא יודעת כמה) הרגשתי אותך "מתגלשת" מתוכי ומיד שמענו אותך בוכה. סובבתי את הרגל מעליך, נשכבתי על הפוטון וענת עטפה אותך במגבות ושמה אותך עלי. ישר שאלתי את אבא-"זו בת?" למרות שידענו אבל רציתי להיות בטוחה...

 

הגחת לאוויר העולם ב-9:33, נקייה, כמעט ללא דם וללא ורניקס, "חגיגית" כיאה למעמד ולתאריך שבחרת לך.

 

ברוכה הבאה לעולם עמליה.

 

ברוכות המלוות שבחרתי לי-עופרי וענת. שתיהן עזרו לי בדיוק במידה שנדרשה לי, עם תמיכה רגשית ופיזית. עופרי שהצליחה להרגיש אותי ללא מילים וליוותה אותנו טרם לידתך וממשיכה ללוותנו גם לאחר בואך בקשיים הלא מעטים מולם אנו ניצבים. לענת-שהצליחה להתחבר אל שנינו עוד טרם הלידה ושהגיעה בדיוק בזמן לתפוס אותך

 

ברוך אבא שלך שאין מילים בפי לתאר את עוצמת האהבה שאני רוחשת לו, את הכרת התודה על הטיפול המסור שלו בי ובך, על יכולת ההכלה שלו, השקט שלו, הביטחון שהוא משרה עלי. איזו בחירה מוצלחת עשיתי לי, וגם לך כמובן !

 

ברוך הגוף שלי שידע ללדת אותך וברוכה אני שהקשבתי לו בכל זמן ועת. גם לאורך ההיריון, בעזרת היוגה שעשיתי אצל שירלי שמאוד עזרה לי במהלך הלידה וגם בבחירה ללדת בבית, בסביבה הטבעית שלי עם אנשים שתומכים בבחירה שלי ועוטפים אותי בחום, באהבה ואמונה.

 

ברוך השם שנתן לי, לנו, אותך-עם כל הקושי וטלטלת הרגשות בה אנו מצויים, אנחנו זוכרים להודות להשם כל יום על שעזר לנו להביא אותך לעולם בלידה מהירה, טובה, ילדה בריאה ורגועה (קצת פחות בלילות...).

 

אנחנו אוהבים אותך עמליה.

Created by BestSite

  • וואצאפ
  • מייל
  • פייסבוק
  • אינסטרגם