לסיפור הבא

סיפור לידת הבית של אחינועם

"לידות מתחילות באינספור דרכים". סיפור ההריון והלידה של אחינועם הבהיר לי עד כמה כל הריון ולידה שונים זה מזה. כמו בכל סיפורי הלידה החוזרים שקראתי, גם סיפור הלידה הזה מתחיל מסיפור הלידה הקודם, של עמליה. 

את עמליה ילדתי בשבוע 38+0 בלידה קצרה יחסית, אירוע שנחווה עבורי כחוויה כמעט רוחנית, עוצמתית. לאחר הלידה של עמליה הרגשתי שאם עברתי את הלידה, אני בלתי מנוצחת, לגוף שלי כוח כביר ושמחתי על התחושה שאפשרתי לגוף לפעול ושחררתי שליטה, משהו שקשה לי לעשות ביומיום. לאחר הלידה הנוכחית, ענת המיילדת אמרה לי ש"לפעמים תמימות היא ברכה". הכוונה שלה הייתה שפעמים רבות בלידה ראשונה, מתוך חוסר היכרות עם סימני הלידה, נשים מאפשרות לגוף לפעול מעצמו ולא מתערבות בתהליך. בלידה הפעם, אני מרגישה שהייתי במודעות גדולה מדי לגוף ולסימני הלידה, מה שיצר חווית לידה שונה לחלוטין. אחת הסיבות למודעות הגדולה הייתה שבלידה של עמליה, ענת כמעט ולא הספיקה להגיע. אני מניחה שזו הייתה תוצאה של שאננות מצידנו ומצידה גם יחד, שאננות שדיברנו עליה לא מעט במפגשים לקראת הלידה. ענת חששה מאוד מתסריט דומה גם הפעם ומלידת בזק והכינה אותנו לכך. היא גם ביקשה שהדולה שאבחר תהיה בקרבת מקום על מנת שתהיה לנו עזרה במידה והיא לא תספיק להגיע כך שבצער רב נאלצתי להיפרד מהמחשבה שעופרי תלווה אותי גם הפעם. היה לי מאוד קשה לוותר על עפרי, ה"דודה דולה" של עמליה, אבל גם בי נסכה ביטחון הידיעה שהדולה תהיה קרובה. בהמלצת ענת נפגשתי עם דולה אחת אליה לא התחברתי ובהמלצת עופרי הכרתי את נאורה והחיבור בינינו היה מיידי. באחת הפגישות נאורה הזהירה אותנו שלקראת סוף ההריון צפויה לה נסיעה לחו"ל ונתנה לי טלפון של דולה מגבה. לא נלחצתי מזה, הרגשתי שהיקום יסדר לי לידה במועד בו נאורה תוכל להיות ואכן כך היה. באופן דומה התייחסתי לנוכחות של עמליה בלידה. החלטתי לא להחליט האם מתאים לי שתהיה וידעתי שבבוא העת, הכול יסתדר ואכן כך היה. 

הלידה התחילה ביום שבת ה-15/9. התעוררתי עם כאבי מחזור עמומים אך לא היה בהם משהו שונה מבכל הימים האחרים. מכיוון שלמחרת היה ערב חג ראש השנה וההורים שלי היו צפויים להגיע אלינו לארוחת החג, החלטנו לאפות חלה מהמתכון שעופרי שלחה לנו, מתכון לפיו אפינו חלות במעגל הלידה של עמליה. הזמנו גם את "הבנות" (השכנות, חברות של עמליה) וליאל הגיעה לאפות איתנו את החלות. בינתיים כאבי המחזור נעשו תכופים יותר ובנוסף שילשלתי פעמיים. בתזמון נהדר וקוסמי, אני מקבלת סמס מנאורה ששואלת מה שלומי. אלולא הייתה מסמסת, לא הייתי "מטרידה" אותה בעניין אך שיתפתי אותה שהגוף התחיל לנקות את עצמו ושיש לי כאבי מחזור ואני הולכת לאפות חלות, סגולה לזירוזJ. נאורה ביקשה שאיידע את ענת. התלבטתי אם לעדכן ואז גיליתי בשירותים הפרשה צמיגית בצבע חום. הנחתי שזה הפקק הרירי (בפעם הקודמת הוא יצא רק בזמן הלידה ממש ואם עופרי לא הייתה מעדכנת אותי, לא הייתי יודעת) והחלטתי לסמס לענת על ההתפתחויות. הבטחתי שאעדכן אותה בהמשך. בינתיים המשכתי להתנהל כרגיל ומלבד שחר לא שיתפתי את הסביבה במה שהרגשתי. כשסיימנו לאפות את החלות, הכאבים הפכו תכופים והתחלתי להרגיש שאכן תתרחש כאן לידה. שחר לחץ שאתקשר לענת ואדבר איתה, להתייעץ מה לעשות. לא רציתי אך התקשרתי אליה ובזמן שישבתי בשירותים ואמרתי לה שאין צורך שתגיע, שמעתי את שחר מבקש ממני שאגיד לה לבוא. לא הרגשתי צורך שהיא תגיע אבל גם זכרתי את מה שדיברנו על לידת בזק וכיבדתי את הבקשה של שחר. ענת אמרה שהיא שמה ציוד באוטו ותצא אלינו. עדכנתי גם את נאורה אך אמרתי לה שאין צורך שהיא תגיע בינתיים.

בשלב הזה החלטנו להשכיב את עמליה לישון וביקשתי מההורים שלי שיבואו לקחת אותה אחה"צ כי מתחילה לידה. הכול הרגיש לי מוקדם מדי ושאנחנו מפעילים את הסביבה בטרם עת אבל הרגשתי שהמהלך הונע וכעת אין לי ברירה אלא לזרום עם מה שיש. ענת הגיעה בערך בשעה 15:00 עם כל הציוד. היה מאוד נעים לפגוש אותה אבל גם הייתי נבוכה כי הרגשתי שאני לא באמת בלידה. ענת הציעה לבדוק פתיחה ואמרה שהפתיחה 1.5, הצוואר מחוק 70% ומרגיש אחורי וקשה אך הראש מבוסס למטה. כמו שהרגשתי-אני עדיין לא בלידה. עדכנתי את נאורה בסמס והבטחתי להמשיך לעדכן. אז מה עכשיו? ענת כאן, עם כל הציוד, ההורים שלי בדרך מהצפון ואני בכלל לא בלידה. הדבר היחידי שרציתי היה ללכת לטיול, ממש הרגשתי איך הגוף שלי קורא לי ללכת. ביקשתי משחר שיבוא איתי לטיול וענת נשארה לשמור על עמליה הישנה. יצאנו יחד עם טולה והחלטנו ללכת ל-ampm במטרה לקנות עוגיות וחלב שיהיה למהלך הלידה. במהלך הטיול לא הפסקתי לשיר, בקול. שרתי את השירים מהמעגל לידה הוירטואלי,

את "איילה" של להקת עלמא    https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk

את "התרגשתי לכבודך" של עלמה זוהר, שיר שעופרי שלחה לי                              -

https://www.youtube.com/watch?v=Myjbq9dmqEc

ואת "יהי הכול" של שלמה גרוניך שאושרית שלחה לי- https://www.youtube.com/watch?v=DgDZA2t8bO0

לא היה אכפת לי כלל מהסביבה, פשוט עצמתי עיניים, נתתי לשמש ללטף אותי ושרתי שוב ושוב את השירים האלו. כשהגענו לampm גיליתי שיצאתי עם קרוקס וללא חזייה ואז אמרתי לשחר שאני כנראה כן בלידה אם הרשתי לעצמי לצאת ככה מהביתJ. מאוד רציתי להמשיך לטייל אבל שחר כבר כ"כ הזיע שריחמתי עליו וחזרנו הביתה. כשחזרנו החלטנו להעיר את עמליה שתספיק להתאושש עד שההורים שלי יבואו. עמליה התעוררה, ראתה את ענת ואת כל הציוד אבל כאילו בחרה להתנתק מהסובב. הייתה שקועה בשוקו ובקלטת של יובל המבולבל.  אני הייתי חסרת מנוחה והגוף שלי דרש הליכה ולכן הצעתי לשחר שנצא עם עמליה לטיול שוב. שחר לא רצה ומאוד כעסתי עליו בתוך תוכי. ענת הציעה שהיא תבוא איתי ועם עמליה ולמרות שרציתי את שחר, הסכמתי כי היה לי לא נעים. עמליה הצטרפה אלינו ויצאנו שלושתינו. בדרך סימסתי לנאורה מה המצב והיא ענתה שהיא נוסעת לבית קפה בגבעתיים וכשארצה, לקרוא לה. לא הרגשתי צורך אך גם לא היה לי נעים שהיא מגיעה לאזור מבלי שיש סיבה "אמיתית". בטיול היה מאוד חם אבל לי זה לא הפריע. רק רציתי ללכת ולשיר-זה הדבר היחידי שהקל עלי, העבודה הקולית- אבל לא הרגשתי נוח ליד ענת ובמהלך הטיול ניהלנו סמול-טוק. מדי פעם היו לי צירונים ואז עצרתי ועשיתי סיבובי אגן בעמידה. באחד מהצירונים האלו ענת ליטפה לי את הגב התחתון ואז עמליה ניגשה אלי ובלי מילים ליטפה לי את הבטן. עמדו לי דמעות בעיניים מהתרגשות ומההבנה איזו ילדה נבונה ורגישה יש לי.

מכיוון שלעמליה לא היה הרבה כוח ללכת וההורים שלי היו צריכים להגיע, החלטנו לחזור הביתה. איך שחזרנו ההורים שלי הגיעו וראיתי שהם מאוד נרגשים. במקביל אושרית וארנן סימסו לי הודעות בהצלחה והכול רק הלחיץ אותי יותר. רציתי רק להתכנס פנימה, שאף אחד לא ידע ולא יראה ופשוט שיתנו לי להיות לבד. שמחתי שלקחו את עמליה וקיוויתי שזה יתן לי שחרור להתחיל ולהניע את הלידה. אחרי שהם הלכו, ענת ונאורה-שעד אז ישבה מחוץ לבית- התיישבו בסלון ואני הסתגרתי בחדר השינה עם שחר. הרגשתי שהנוכחות שלהן מלחיצה אותי וכל מה שרציתי זה להישאר עם שחר לבד. למרות ששתיהן חזרו ואמרו לי שאני לא צריכה להילחץ ושללידה יש קצב משלה ואין לי צורך להאיץ בה, הרגשתי לחוצה לספק "תוצרת", להצדיק את עצם בואן. שתיהן היו מודעות לכך אבל למרות שהן ניסו להגיד לי שאני צריכה להניח לזה, לא באמת הצלחתי לשחרר את התחושה.

בשלב מסוים ביקשתי משחר שיבוא איתי לעוד טיול. ענת חשבה שאני מנסה לזרז את הלידה אבל אני הרגשתי שהגוף שלי פשוט דורש להיות בתנועה וגם הרגשתי כלואה בבית שלי, בחדר השינה הקטן.. לשמחתי שחר הסכים וכבר היה נעים יותר בחוץ כך שיצאנו לטיול די ארוך. עלינו את העליות הכי קשות בגבעתיים והחלטתי שכשנחזור אבקש מענת בדיקת פתיחה נוספת ולפיה אחליט אם לבקש מהן להישאר או ללכת. כשחזרנו לקראת 18:00 בדיקת הפתיחה גילתה שאני באותו מצב, עדיין פתיחה של 1.5 והפעם הראש צף ולא מבוסס כ"כ באגן. החלטתי להתגבר על אי הנעימות וביקשתי משתיהן שילכו הביתה ובמידה ותתפתח לידה אקרא להן מיד. חיבקתי את נאורה ואמרתי לה שהלידה הזו מעניקה לי שיעור בלשחרר ולהתמודד עם ה-"לא נעים", עניין שדיברנו עליו גם בשיחות שקדמו ללידה. תוך כדי שחיבקתי אותה כבר חשבתי שאקרא לסיפור הלידה "לידת הלא נעים לי". ענת הציעה שאשתה חצי כוס יין אדום ובכלל, שאקבל משחר קצת אוקסיטוצין. אחרי שהן הלכו, הרגשתי סוף סוף שיחרור. החלטנו לבקש מההורים שלי שיקחו את עמליה לצפון ללילה, פרשנו את הפוטון בסלון מול הטלוויזיה ושחר נשלח להביא ארוחת ערב טעימה מטאטי, היה לי חשק מטורף ל"ניוקי בזוקה" שלהםJ

אכלנו ארוחת ערב, שתיתי את היין ונשכבנו על הפוטון והיה לי כ"כ נעים. זה בדיוק מה שהייתי צריכה, פשוט להתכרבל עם שחר. לשמחתי הצלחתי לתפוס תנומות בין הצירים שבינתיים התגברו בעוצמת הכאב שלהם אך עדיין היו נסבלים ולא סדירים. בזמן ציר פשוט נהמתי והוצאתי קולות נמוכים ונענעתי את הגוף מתוך שינה. לקראת 01:00 בלילה התעוררתי מצירים וכבר לא יכולתי לשכב יותר. שחר ישן והחלטתי לא להעיר אותו ולנסות ולתזמן את הצירים. ישבתי שעה מול המחשב עם תוכנת תזמון צירים וראיתי שלאט לאט משך הצירים מתארך והתכיפות שלהם גוברת. הצירים עצמם גם מאוד כאבו ובזמן ציר הרגשתי שאני פשוט משתגעת. הנשימות של היוגה שבלידה של עמליה עזרו לי מאוד לא הועילו לי הפעם וכל מה שעשיתי זה לרכון על המיטה, לעשות סיבובי אגן ולהוציא קולות נמוכים. הרגשתי שאני כבר חייבת את נאורה שתקל עלי את הכאב וב-02:15 התקשרתי אליה וביקשתי ממנה שתגיע. רבע שעה לאחר מכן התקשרתי גם לענת וביקשתי ממנה לבוא והערתי את שחר. כבר מאוד מאוד כאב לי והנחיתי את שחר ללחוץ לי על הבטן והגב בזמן הציר. נשענתי על כדור הפיזיו כשהרגליים על הפוטון. נאורה הגיעה קצת לפני ענת, בערך ב-02:45. הרגשתי אותה מאחורי, מתבוננת בי, לראות מה אני צריכה. שחר אמר לה שלא תחשוש עלי ואמר לה איך נעים לי שלוחצים. כשענת הגיעה ציפיתי שהיא תבדוק פתיחה אבל גם היא רק רכנה מאחורי והתבוננה. בין הצירים שמעתי אותה מסבירה לשחר ונאורה על קו אדום בגב התחתון שמעיד על הפתיחה המתקדמת. אני זוכרת שביני לבין עצמי חשבתי האם זה דבר טוב שהיא לא בודקת פתיחה, מצד אחד למה לדחוף ידיים שלא לצורך כשאפשר להסתכל ולהקשיב לגוף ומצד שני חיכיתי שהיא תבדוק על מנת שתאשר לי שאני אכן בלידה.

לאחר שנאורה וענת הגיעו, הרגשתי שהצירים מתרווחים להם וחששתי ששוב יש האטה בלידה. ענת הרגיעה אותי ואמרה לי "ההתקדמות הכי גדולה בלידה היא בין הצירים. זה טוב שיש הפוגה". המשפט הזה מאוד הרגיע אותי ובכל ציר נאורה לחצה לי על הבטן וענת לחצה לי על האגן (זה הרגיש כאילו היא מקרבת את שני הטוסיקים יחד). בשלב מסוים הרגשתי צורך לקקי ורציתי ללכת לשירותים. רציתי להיכנס רק עם שחר אבל ענת נכנסה גם היא וזה הפריע לי לתחושת השחרור. ענת הציעה שאנסה לשבת קצת במקלחת, אולי המים יעזרו לי. התיישבתי וענת ניסתה להקשיב לדופק עם הדופלר אבל הישיבה במים רק הגבירה לי את הכאבים והצירים היו פשוט בלתי נסבלים בתנוחת ישיבה. ביקשתי לחזור לכדור, התנוחה היחידה שעזרה לי במעט להתמודד עם הכאב. מהר מאוד לאחר מכן החלו לי צירי הלחץ. בציר הראשון הרגשתי שזה קקי וניסיתי לעצור את הציר כי לא רציתי שיצא לי לפני ענת ונאורה אבל בציר הבא הבנתי שאין לי מה להילחם בגוף ואלו צירי הלחץ. הכאב בשלב הזה הרגיש מעל לכוחותי. שחר ישב מולי והחזיק לי את הידיים וענת ונאורה היו מאחורי. אני זוכרת שבין צירי הלחץ אמרתי להן שאנחנו פשוט מטורפות שאנחנו עושות את זה ככה, אנחנו לא נורמאליות. הכאב ממש שיתק אותי והיו רגעים שחשבתי שאני הולכת למות. ממש ככה. בשלב מסוים צעקתי "ענת, כואב לי!!! ושורף לי!!" חיכיתי לשלב שבו ענת תשים לי מטליות חמות על הפירינאום, כמו שזכרתי שהיה בלידה של עמליה אבל זה לא הגיע...למזלי, השלב הזה היה מאוד קצר ותוך ארבעה צירים לדעתי אחינועם כבר הייתה בחוץ. בשעה 03:49 אחינועם הגיחה לאוויר העולם, שעה וקצת לאחר שהתקשרתי לנאורה וענת, במשקל המכובד 3.690 קילו וללא אף קרע. כמו שענת אמרה לאחר מכן-"את ממש ספידי גונזלס. כשזה מתחיל-זה מתחיל".

 

וכמה מחשבות מספר שבועות לאחר הלידה-

הלידה הזו נחוותה אצלי כטראומטית יותר מהלידה של עמליה. הרגשתי שכל הכלים שעמדו לרשותי בלידה הראשונה, פשוט לא היו אפקטיביים הפעם ובזמן הצירים הרגשתי איך הגוף מתכווץ לי מכאב. ניסיתי להרפות, לחשוב על גל בים שעובר ואפילו לעשות עבודה עם שרירי הפנים בזמן הציר אבל הרגשתי איך הגוף מתאבן ומתקשה בזמן הציר. אם בלידה של עמליה הרגשתי שאני מרחפת בספירה אחרת, הפעם הייתי מאוד מאוד נוכחת. גם בשלב צירי הלחץ הייתי במודעות גדולה מאוד, לדעתי מודעות גדולה מדי ואולי יש לכך קשר לאי ההרפיה של הגוף, אני לא יודעת.

ועם כל זאת, אני מברכת על הלידה שהייתה לי. כשהיא התחילה בשבת בבוקר לא הבנתי למה היא מתחילה בצורה הזו, למה בשבת בבוקר (איזו לידה מתחיל בבוקר? לי היה ברור שיולדים רק בלילה!) למה בשבת כשיום למחרת ערב חג ומדוע לא מתחילים לי צירים באופן מיידי?. לאחר מכן הבנתי שאחינועם בחוכמתה הרבה "פינתה" לי את הדרך והסירה את כל "המכשולים" על מנת שאתפנה ללידה-שההורים שלי יספיקו לקחת את עמליה וכמובן, היא חיכתה לערב החג. היא ידעה שאצלינו יולדים רק בערבי חגיםJ

דבר נוסף שעליו אני מברכת הוא שהלידה הזו איפשרה לשחר להיות נוכח כל כולו בלידה. בלידה של עמליה הוא היה עסוק בסידורים טכניים ואילו הפעם, בגלל שוויתרנו על הבריכה, הוא יכל להיות שקוע בתהליך עצמו. אני יודעת שזו הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורו ועבורי הלידה הזו הוכיחה וחיזקה לי את הידיעה עד כמה אני אוהבת את הגבר הזה. במרבית שעות הלידה, כל מה שרציתי זה אותו, פשוט להישאר איתו לבד. אין אדם שאני סומכת עליו יותר משחר ואני שוב ושוב שמחה על החוויות שאנחנו עוברים יחדיו כזוג וכהורים.

הדבר האחרון שעליו אני מברכת הוא שעל אף שעבורי זו הייתה לידה "קשה" יותר פיזית, אין מה להשוות את ההתאוששות הנפשית מהלידה הראשונה. האושר שהוצפתי בימים הראשונים לאחר הלידה היא כה גדול שחבל שאי אפשר פשוט להתחיל מהילד השני. הכול יותר רגוע, שלו. הלידה והחיים שאחרי מקבלים את הפרופורציות הנכונות (עבורי).

שמש ירח וכל הכוכבים
הגיע אורח לארץ החיים
קבלו אותו פנו לו מקום ביניכם
ושירו לו בקול את השיר שלכם
ברוך הבא ברוך הבא

גשם עננים רוחות וערפל
צריך להתפזר צריך להתקפל
הפסיקו את החורף הוא זקוק לחום
האירו את הלילה ושירו ביום
ברוך הבא ברוך הבא

ציפורים בשמיים וכל החיות
דוהרות זוחלות קטנות וגדולות
עצרו לשניה ובואו לראות
נהמו זמזמו לו באלף קולות
ברוך הבא ברוך הבא

עמקים וגבעות נהרות ואגמים
עצים ודשאים יש חיים חדשים
רפדו לו את השביל בעשב רך
שכל הנפילות לא תכאבנה כל כך
ושירו לו שיר שהוא לא ישכח

ברוך הבא לעולם
ברוך הבא לעולם
כולם חיכו רק לך
הכל מוכן בשבילך
ברוך הבא ברוך הבא

(חווה אלברשטיין) https://www.youtube.com/watch?v=n8KwPRyyWWs 

 

ברוך הבא לעולם אחינועם יקרה ואהובה שלנו 

Created by BestSite

  • וואצאפ
  • מייל
  • פייסבוק
  • אינסטרגם