לסיפור הבא
סיפור הלידה של תובל
תובל נולד באביב 2009 בלידה טבעית פעילה קצרה יחסית ומאוד מעצימה. הוא נולד כמו שרצינו, וזה בפני עצמו חוויה מרגשת. לקח לי יותר משנה להעלות כאן את סיפור הלידה למרות שהוא נכתב מזמן .
אולי כי הייתי צריכה מרחק, ובעיקר בגלל שהוא מאוד פרטי, שלנו. ובכל זאת, אני כותבת כי אני רוצה להעביר מסר. אני בעצמי התמכרתי באיזשהוא שלב לקריאת סיפורי לידה וזה עזר לי להתחבר יותר לחוויה, להתכונן וגם לקבל אינפורמציה, והיו רגעים בלידה, שממש השתמשתי בדברים שקראתי. המסר הוא שזה אפשרי להתכונן ללידה באופן שעוזר באמת.
אני רוצה להודות לשירלי על כל מה שהיא העניקה לנו. על כל האינפורמציה בשיעורים עצמם וגם בקורס ההכנה ללידה, ועל שיטת התחנות שהיא נכס!!! תרגלתי יוגה לפני ההריון ובמהלכו עד שהגעתי לשירלי וגם אחרי, אבל משהו בשיטה הזו כל כך עזר לי לדעת מה לעשות בצירים עצמם בשילוב עם כל הידע, שכבר היה לי כנראה בגוף. הפשטות של השיטה, החזרה על התחנות שבוע אחרי שבוע, החשיפה של בני הזוג לתחנות והתרגול המעשי הוכיחו את עצמם בלידה שלנו.
הרגשנו רגועים, מוכנים לכל מיני תסריטים ובחוויה של שליטה על מה שקורה לנו, גם במאורע כל כך בלתי נתפס ומלא חוסר ודאות כמו לידה. כמה שנים לפני שנכנסתי להריון סבלתי מכאבי מחזור חזקים, זה היה באמצע הלילה במלון באמסטרדם. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שאני חייבת לנסות להתמודד עם הכאבים בעזרת מדיטציה, ואכן, נשמתי אור לבן ודמיינתי שהכאב הוא עשן שחור שמתפוגג ויוצא לי מהגוף. נרדמתי מבלי לקחת כדור נגד כאבים, אך הכאבים חזרו בחלום. חלמתי שאני יולדת ומנסה בכל כוחי להתמודד עם הכאב כדי שלא אצטרך לקחת אפידורל.
לבסוף התעוררתי ונטלתי כדור נגד כאבים. תהיתי האם יהיו לי הכוחות להתמודד בבוא היום עם כאבי הלידה אם אינני מסוגלת לסבול את כאבי המחזור. כבר אז, עוד לפני שקראתי על כל חסרונות האפידורל, רציתי מאוד להצליח ללדת בלעדיו. היום אני יודעת שזה היה אפשרי בזכות הנחישות ההכנה המרובה, התמיכה וגם התנאים שנוצרו שאפשרו זאת. אני יודעת גם שכאב הלידה הוא כאב אחר. זה אחד הכאבים היחידים שיש לו תוצאה נפלאה כל כך.
היה לי הריון כייפי, ללא סיבוכים ועם מעט חששות. הרגשתי נפלא עם הגוף שלי, והייתי מאוד אנרגטית וקלילה, עד הרגע האחרון. לאורך כל ההריון תרגלתי יוגה ועשיתי מדיטציה בסדנאות של בודהיזם טיבטי. התמדתי בתרגול יומיומי של ויני יוגה בבית שקיבלתי משרו, מורתי, כמו שלא התמדתי בתרגול יומיומי מעולם.
בערך בשבוע ה18 גם התחלתי ללכת לשיעורי היוגה להריון של שירלי. אהבתי מאוד את שיטת התחנות וההכנה ללידה והרגשתי שאני רוכשת כלים מעשיים, שנותנים לי בטחון לקראת הלידה.
היו חברות שדיברתי איתן על הנשימות וההכנות והן אמרו שהן שכחו הכל ברגע הלידה. בשלב מסויים הרגשתי שהכלים מופנמים בתוכי ואין סיכוי שאשכח אותם.
השתתפתי עם בעלי בקורס ההכנה ללידה של שירלי ואביבה, ובחרנו ללדת במאיר בגלל חדר הלידה הטבעי. שלושה שבועות לפני הלידה החלטתי שאינני רוצה לוותר על דולה. פגשנו את מיכל הדולה שאמרה שהיא באה מ"חיבוק", ודווקא בעלי שהתנגד עד אז עכשיו לרעיון הדולה, ביקש ממנה בסוף השיחה, שהיא תהיה איתנו בלידה. היא לא הכירה את שיטת התחנות, אך נפגשנו והראתי לה את כל מה שאני יודעת. כשהסברתי לה בסוף הפגישה שאלו רק כלים ושאני לא מקובעת על התחנות, אבל כן חשה שהן נותנות לי ביטחון, נשמה מיכל לרווחה והזכירה לי עד כמה ללידה יש חיים משלה.
בשלב הזה הרגשתי מצד אחד מוכנה מאוד- קראתי המון ספרים, המשכתי לתרגל יוגה, השתמשתי במכשיר האפי נו לעיסוי הפרינאום, התמכרתי לסיפורי הלידה באינטרנט, התחלתי לסיים עניינים בעבודה ולהיפרד מהילדים בהם טיפלתי. מצד שני עלו בי חששות רבות מפני הלא נודע. הרגשתי שזו העבודה הכי קשה שלי כרגע - להיות פתוחה למה שיבוא לאפשרות שדברים לא יהיו כמו שאני מצפה שהם יהיו, והייתי מדמיינת כל מיני תסריטים בראש. סיימתי לעבוד והגיעו ימי ההמתנה. הייתי עסוקה במשימות שונות ועדיין הרגשתי מצויין, ככה שלא הייתי לחוצה ללדת.
מה גם שאימי ילדה אותי שבועיים אחרי התאריך אז ציפיתי להמתנה ארוכה. יומיים לפני שתובל היה אמור להיוולד, ביום שישי, הגעתי למרפאה לעשות מוניטור. פתאום ברגע הבנתי איך יש לנשים כל מיני חרדות הקשורות לבדיקות . תובל היה עובר מאוד פעיל, קראנו לו "משתוללונצ'יק", כך שמעולם לא דאגתי שאני לא מרגישה תנועות עובר. אפילו להפך, באותם ימים הרגשתי שהוא זז המון, וחשבתי שזה אולי אומר משהו. במוניטור קצב הדופק היה מונוטוני ואני לתומי חשבתי שזה מצויין. האחות אמרה שאני צריכה ללכת לרופא והוא אולי יפנה אותי למוניטור בבית חולים. בגלל שתנועות עובר לא הייתה הבעיה לעולם, לא לקחתי את דבריה ברצינות יתרה אבל תהיתי כיצד מרגישה בחורה עם רמת חרדה קצת יותר גבוהה. כמובן שהרופא שיחרר אותי ואמר שהכל בסדר.
ביום שני באמצע הלילה התחילו לי צירים קלים, כמו כאבי מחזור. הייתי בטוחה שזהו, תוך כמה שעות אני יולדת ולא אגיע לביקורת למחרת במאיר, אבל בארבע לפנות בוקר נגמרו הכאבים ובשבע קמנו ונסענו לביקורת. הייתה לי פתיחה של חצי סנטימטר ומחיקה של שמונים אחוז. הבנו שזה יכול לקחת גם שבוע. הכרנו את חדרי הקבלה, וכל הפרטים הוכנסו למחשב. בדיעבד הייתה זו חוויה חיובית ומכינה לקראת הלידה. הכרנו את חדר המוניטור. התרשמנו מאוד מהאחיות ומהרופא, למרות שהם לא הראו התלהבות גדולה מרעיון הלידה הטבעית. הרופא אפילו ניסה לשכנע אותי לעשות סטריפינג.
התנגדתי במהלך כל היומיים הבאים הצירים הקלים והלא כואבים באו והלכו. בערב הלכתי ליוגה אצל שירלי והרגשתי חזקה מתמיד. ביום רביעי, יום הלידה, היה לי יום עמוס במיוחד בחוויות מהנות. אכלנו ארוחת בוקר משפחתית ובצהריים פגשנו את אימי וההורים של בעלי להליכה של שעה וחצי בים. הרגשתי בכושר יותר מתמיד. לאורך כל ההליכה ספרנו את הצירים שבאו כל 10 דקות.
אמא שלי התלבטה אם לחזור לירושלים ואמרנו לה שתחזור כי זה יקח זמן. כשבאנו הביתה ניסתי לנוח, הצירים פתאום נעלמו ואמרתי לבעלי שאני חושבת שזה יקח עוד הרבה זמן וסתם אנחנו מתרגשים. בשעה 7 וחצי הלכתי ליוגה אצל שרו. הגעתי בכמה דקות איחור ולא רציתי לעורר דיון ולספר שאני בצירים. רק באמצע השיעור שהתחילו לי כאבים ממש חזקים אמרתי לשרו והיא אמרה לי איזה תרגילים לעשות. אבל אחרי עשר דקות לא יכולתי יותר כי הצירים התחילו להיות כואבים ממש. עזבתי את השיעור ובנהיגה הביתה תפסו אותי שני צירים חזקים תוך כדי שאני מדברת עם אמא שלי.
כשהגעתי הביתה הצירים הגיעו כבר כל שתיים שלוש דקות התיישבתי על השירותים והתרוקנתי לגמרי תוך כדי צירים חזקים. הבנתי שצריך לנסוע וכמה שיותר מהר. התארגנו מהר ובכל פעם שהגיע ציר רצתי לכדור ועשיתי תנועות מעגליות כמו שלמדנו.
בעלי הכין את האוטו ואת הכדור העמסנו אחרון. מהאוטו התקשרנו למיכל הדולה לעדכן אותה. ישבתי במושב האחורי בתנוחת שש והתחלתי לעשות קולות. צחקנו ותהינו מה המכוניות לידנו יחשבו כשיראו אותי במושב האחורי, שמחתי שהתחלף לאור לירוק ברמזור.
בעלי אומר שהייתי במצב רוח טוב. הגענו למאיר תוך עשר דקות ובדיעבד אני שמחה שלא ילדנו רחוק יותר כי הנסיעה לא הייתה קלה. בדלפק אמרתי שאני בלידה פעילה וכנראה שראו את זה כי הכניסו אותנו מיד לחדר למרות חדר ההמתנה העמוס.
בעלי הלך לסדר את הניירת ואני ניסיתי ללכת שוב לשירותים וגם נשעתי על הדלפק. האחות שנכנסה וראתה אותי נשענת ונושמת ישר שאלה אם אני לחדר לידה טבעית. בעלי חזר והאחות בדקה אותי ואמרה שהפתיחה 5.5 ומיד שלחה אותו שוב לפתוח טופס לידה...ביקשתי מהאחות שחיברה אותי למוניטור כדור והיא שאלה אם אני רוצה כדור נגד כאבים.
צחקתי ואמרתי כדור פיזיו. לא הסכמתי לשכב במוניטור ואחרי שכנוע קצר ונחישות הביאו לי כדור. בעלי ישב על הרצפה בגמישות מפתיעה והחזיק את המתמרים במשך 25 דקות, והוא סיפר שהתפעלו מאוד מעבודת הצוות שלנו. האחות הסכימה שנעבור לחדר לידה טבעית. בשלב הזה מיכל הדולה כבר הגיעה ומכאן הזיכרון שלי כבר לא מאוד חד. הגענו למחלקה שהייתה מאוד שקטה.
מסתבר שהשארנו אחרינו חפצים בחדר המוניטור וגם במסדרון. ישבנו שלושתנו במסדרון וחיכינו שיכניסו אותנו לחדר( כמו ילדים טובים), לאחר כרבע שעה הבנו שזה כנראה לא יקרה אז נכנסנו לבד וישר התחלנו "לעבוד", ישר למים בג'קוזי.
רק אחרי כמה זמן הגיע הרופא שהיה אדם מאד לא נעים והתעקש שאתחבר שוב למוניטור. זה היה כבר לא קל וחיפשתי תנוחה על המיטה כדי שזה יהיה כמה שיותר נסבל. בעלי מספר שלא היו קפיצות בדופק של העובר- אותה בעיה שהכרנו כבר מהמוניטורים הקודמים ואני הצעתי שאשתה קצת תירוש ומאותו רגע התוצאות של המוניטור השביעו רצון ויכולתי להתנתק מהמכשירים. הרופא התחיל להקריא לי טופס שלם של לקיחת אחריות על כך שאני יולדת בלידה טבעית. סובבתי את הראש לכיוונה של מיכל והיא מספרת שגם אמרתי לה "עכשיו אסתכל עלייך" כדי להתעלם מהרופא המעצבן.
הוא נכנס עוד פעם אחת במהלך הלידה ושאל בזלזול אם זה שווה את זה? הוא התכוון לכאב, ושוב התעלמתי.
במהלך כל הלידה עד שלב הלחיצות עמדתי באמבטיה ובעלי השפריץ לי מים חמים בתנועות מעגליות על הגב. החדר היה חשוך ונראה שהצוות הרפואי השאיר אותנו לבד בשקט שלנו. למזלנו מיכל הדולה הייתה שם גם כדי לעודד לחבק ולעסות את הגב שלי.
היא גם תארה לנו מה קורה בכל שלב ושלב, מה שמאוד הרגיע ועזר.בכל פעם שהגיע ציר הייתי מתחילה לנוע ולנשום כמו שלמדתי. הרגשתי שזה מאוד עוזר לי. פעם בשעה בערך נכנסה המיילדת לבדוק אותי. הייתי מחכה לציר שיבוא ומיד אחריו יוצאת מהמים שמה חלוק ורצה למיטה להיבדק. בפעם הראשונה שבדקו את הפתיחה שלי היא הייתה 6.5 וכנראה שקצת התאכזבתי. מאותו הרגע ביקשתי לא לדעת יותר מה הפתיחה. אני זוכרת שאמרתי למיילדת שאני בנאדם הישגי וזה מלחיץ אותי לראות שאני בקושי מתקדמת. כמעט את כל הצירים העברתי בעמידה במים כשאני נשענת קדימה לסירוגין על שני מוטות ברזל אחד אופקי ואחד אנכי.
באחד הצירים הכואבים אחזתי במוט האנכי ועשיתי "הקפצות" והמוט פשוט התנתק מהקיר. בשיא הכאב נקרענו שלושתנו מצחוק ועברתי מיד למוט השני.
כשמיכל הציעה לי לשבת במים או להיות בתנוחת שש מיד קמתי והרגשתי שאני לא יכולה להיות בשום תנוחה אחרת. הרגשתי גם שאין לי מנוחה בין ציר לציר וכל זה כנראה היה קשור לכך שהעובר היה במנח עורפי.(דבר שהתברר לנו רק בדיעבד...) הייתי נחושה לקדם את הלידה באופן פעיל ולהוריד את העובר בתעלה, על ידי תנועה מעגלית, הרמת רגליים (א-סימטריה), קולות והרבה נשימות עם פה פתוח, כמו ששירלי לימדה. עשיתי גם המון הקפצות. מיכל הדולה הזכירה לי להיעזר גם בדמיון מודרך ולדמיין אותו יורד למטה, וזה מאוד עזר.
מיכל שרה לנו בקולה המרגש וגם קראה לו "בוא". הצטרפתי אליה. הלידה התפתחה לפי הספר. קודם ירד הפקק הרירי ואז המים, הרגשתי כל שלב ושלב וגם את התברגות העובר כלפי מטה בתעלה. בשלב די מוקדם הייתי בטוחה כבר שאלו צירי לחץ כי הרגשתי לחץ כמו קקי , אבל ככל הנראה ההרגשה הזאת הייתה קשורה גם היא למנח העורפי ולמקום שבו הוא ישב בגב התחתון. המיילדת המשיכה לבדוק אותי כל שעה והיא הייתה מעדכנת רק אותם בקשר לפתיחה כי אני, כאמור ביקשתי לא לדעת. הרגשתי שאם אני אדע מה הפתיחה זה עלול לשבור אותי.
הצירים האחרונים היו הכואבים ביותר אבל הזכרתי לעצמי כל הזמן שהם מקרבים אותי בצעדי ענק ללידה עצמה. שאלתי בצחוק אם אני יכולה לקבל אפידורל אבל גם כנראה שזה היה נשמע ממש בצחוק.
הרגשתי שקיבלתי תמיכה מדהימה, לא יכולתי להיות רגע לבד. בעלי השקה אותי במיץ ענבים לאורך כל הלידה ומיכל ניגבה לי את המצח עם מגבת רטובה.
האוירה הייתה מיוחדת מאוד, מיכל הדליקה נרות והיינו שלושתנו בחדר ביחד. הרגשתי מכונסת מאוד וממוקדת כמו שלא הצלחתי להיות באף מדיטציה מעולם. בכל פעם שהיה לי קצת קשה וחשבתי שאני מתפרקת הזכרתי לעצמי את המטרה, עשיתי מין סוויץ' והתחלתי להתרכז ולהתמקד, כך שחלק גדול מהעבודה היה ללא ספק מנטלי. בסוף הגיע השלב לצאת מהמים ולהתחיל ללחוץ. חגית המיילדת ביקשה שאשכב על הגב ואני ביקשתי לנסות תנוחות אחרות, אבל כנראה שעל הגב לחצתי הכי טוב. בעלי ומיכל עמדו משני הצדדים שלי והחזיקו לי את הרגליים וחגית בדקה מקדימה את ההתקדמות. כשהראש החל לבצבץ הושטתי יד להרגיש אותו וזה הפך את הלחיצות שלי לטובות יותר. פחדתי מאוד על הטחורים אבל גם רציתי כבר לעבור את השלב הזה מהר
.
ואכן, לאחר חצי שעה תובל יצא לאוויר העולם בצרחות גדולות. זה היה הרגע המרגש ביותר בחיי. להפתעתי, חגית המיילדת שאלה אותי בסוף בחצי שאלה, חצי אמירה: " לא תעשי את זה שוב", היא התכוונה ללידה הטבעית, ואני עניתי לה "אם זה תלוי בי, בוודאי שכן".
הרגשתי שהלידה הייתה עבודה קשה. כמו ריצת מרתון עם שני עוזרים צמודים. ריצת המרתון עברה בשלום בזכות ההכנות המרובות, כי כמו בריצת מרתון צריך לעבוד קשה ולהתכונן.
