שירלי  בנטואיץ

ההיריון שלי עם שחר היה קל ונוח מבחינה פיזית, אבל לא פשוט מבחינה נפשית: החל מהסקירה המאוחרת ואילך נדרשנו למעקב צמוד בשל עיכוב בצמיחת העובר (היום הוא כבר צומח יפה מאוד, טפו טפו טפו...). הפער התרחב מבדיקה לבדיקה, וכשנצפתה ירידה מתחת לאחוזון העשירי הוחלט לא לקחת סיכונים מיותרים וליילד אותי לפני המועד (שבוע 38), וכך מצאנו את עצמנו במחלקת יולדות מוקדם מהצפוי, באשפוז שנמשך שלושה ימים (2 לילות).

 

מיותר לציין שהשינוי הלא צפוי בתוכניות גרם לנו ללחץ, מתח וחשש מהלא נודע. יחד עם זאת, הרגשתי מאוד מוכנה ומצוידת לקראת הבאות, וההכנה של שירלי נתנה את אותותיה כבר בשלב מוקדם זה: כשהרופא התורן במחלקה החליט לשלוח אותי ללדת עם פיטוצין (בעידודה הנמרץ של אחת האחיות, שטענה שעכשיו יש חדרי לידה פנויים ואי אפשר לדעת מה יהיה אחר כך), יכולתי להפעיל שיקול דעת ולסרב בנימוס להצעה, מתוך כוונה להמנע ככל האפשר מהתערבות שרק תגרור אחריה התערבויות לא רצויות נוספות. בסופו של דבר, קיבלתי זירוז טבעי יותר (פרוסטגלנדינים), ובעקבות זאת החלו הצירים להתפתח. כ-12 שעות לאחר מכן הייתה לי ירידת מים (במהלך דיקור שעשה לי מטפל מוצלח במיוחד!).

החל מנקודה זו (השעה הייתה 14.00) הצירים הפכו תכופים ומסודרים יותר, ועד המעבר לחדר הלידה בשעה 12 בלילה העברנו את הצירים במחלקת היולדות, בחדר בו הייתי מאושפזת. אמנם בקבוק יין ואווירה ביתית לא עמדו על הפרק, אבל הצלחנו (וגם התאפשר לנו, וזה חשוב) ליצור אווירה נעימה ואינטימית בחדר במחלקה. עמעמנו את האורות ככל האפשר, שמנו מוסיקה שבחרנו מבעוד מועד (ולמעשה ליוותה אותנו לאורך כל הלידה, עד ששחר הפציע...), וכמובן – התחלנו להעזר ב"שיטת התחנות" – אבל לא מוקדם מדי, כדי לא לבזבז כוחות – אלא רק כשחשתי שהצירים מצדיקים את זה. שמחתי מאוד לגלות שהרבה מהתחנות רלוונטיות עבורי, והאפשרות לגוון ולבחור לי בכל פעם תחנה אחרת הקלה עליי וסייעה לי מאוד. התחנות בהן נעזרתי במיוחד היו עמידה עם סיבובי אגן, הליכה עם סיבובי אגן, כדור פיזיו, הישענות, חתול עם סיבובי אגן, והתחנה שעזרה לי באופן מיוחד "לשרוד" את הצירים – האסלה, שמצאתי את עצמי יושבת עליה שוב ושוב לפרקי זמן ממושכים.

 

בכל ציר הקפדתי לנשום, כשגם כאן גיוונתי בין הנשימות השונות, וקשה לתאר עד כמה זה עזר לי. כשהצירים התחזקו הוספתי גם קול – מה שהפך את הצירים לנסבלים בהחלט. בין הצירים זכרתי את המנטרה: לנוח, לשתות ולעשות פיפי והקפדתי לעשות זאת, וזה בהחלט עזר לי לשמור על מעין "שגרה מבורכת" בתוך כל התהליך המטורף הזה.

 

לחדר הלידה הגעתי עם פתיחה של 4, והרגשתי גאה ומסופקת על האופן שבו התמודדתי עם הצירים עד לשלב זה, ולא פחות מכך – אסירת תודה לבעלי התומך שעשה עבודה מצוינת לכל הדרך – תמך, עודד, עשה עיסויים ובעיקר היה שם איתי. גם לשירלי היה חלק עצום בהצלחה הזו, וללא ספק בזכותה כל התהליך נראה לי הגיוני ונסבל. ארגז הכלים עזר לי להרגיש שאני בשליטה בסיטואציה, והתחושה הייתה נפלאה – הרגשתי שאני בהחלט מסוגלת לעבור את זה. בחדר הלידה המשיכו הצירים להתפתח, ובשלב זה נעזרתי סוף סוף בתחנת המים המצויינת (ששמרתי לשלבים המאוחרים של הלידה), וכן המשכתי להעזר מאוד באסלה – שבהחלט הפכה לחברתי הטובה ביותר בצירים קשים במיוחד. תוך זמן קצר הגעתי לפתיחה של 5.5, ואז התבשרתי (לצערי) שאת המשך הלידה אצטרך לעבור כשאני מחוברת למוניטור, כדי שהמיילדת תוכל לעקוב אחרי התנועות והדופק של העוברון הקטנטן.

בשלב זה היה לי ברור שאזדקק לאפידורל כדי להמשיך, שכן לא יכולתי לדמיין את עצמי עוברת ולו ציר אחד בשכיבה – הכאבים פשוט לא אפשרו את זה. לאחר קבלת האפידורל נרדמנו לחצי שעה (בשלב זה הייתי ערה וכאובה כבר כמעט 24 שעות!), וכשהתעוררנו התבשרתי שהגעתי לפתיחה מלאה, ושהראש כבר למטה – מוכן ומזומן ליציאה – וזאת רק 4 שעות לאחר כניסתנו לחדר הלידה. מלאי מוטיבציה התפנינו לשלב הכמעט אחרון – שלב הדחיפות.

מהר מאוד נוכחנו לגלות שזה לא יהיה פשוט כי כמעט ולא היו צירי לחץ – מה שהפך את השלב הזה לממושך מאוד. עם כל ציר ניסיתי לדחוף ככל יכולתי, אבל זה לא היה פשוט כלל – קודם כל בשל תנוחת "הג'וק ההפוך' בה נאלצתי להיות בגלל האפידורל, וכן בשל ההוראות של המיילדת, שהיו שונות מאוד מאלו של שירלי – וגרמו לי לחוש שאני פועלת כנגד האינטואיציה שלי ושל הגוף שלי. עם זאת, כהמלצתה של שירלי 'זרמתי' עם המיילדת, שכן היא זו שעתידה ליילד אותי, וזה לא הזמן המתאים לויכוחים ולהתנצחויות. לאחר כ-3 שעות של דחיפות (עם הפוגות גדולות ביניהן, כי הצירים לא היו מספיק תכופים) קיבלתי פיטוצין לזירוז התהליך, ופתאום מצאתי את עצמי שוכבת כשאני מוקפת בחבורה של "מעודדות": ארבע מיילדות ורופאה, שבדיעבד הסתבר לי שהתקבצו בחדר כי לא הצליחו להתחקות במוניטור אחר הדופק של העובר. הן עשו ככל שביכולתן כדי לעודד אותי שאני יכולה, שאני מצוינת, שאני עושה עבודה נפלאה, שהוא כמעט בחוץ, כן כן, הנה הראש (כמה שיער!) ו... שחר הגיח לאוויר העולם ב – 7.05 – 2.5 קילו של קסם, ומיד הוגש אליי והחל לינוק ב- skin to skin.

את התחושה פשוט לא ניתן לתאר...השלב האחרון – של הוצאת השילייה – עבר בקלות וללא תקלות, ולאחר מכן תפרו אותי בגלל שני קרעים קטנים שנוצרו בשלב הדחיפות. בסך הכול "יצאתי בזול"... את כל הסאגה הממושכת הזו אני יכולה לסכם כחוויה חיובית ומעצימה, שהתוצאה שלה מופלאה מכל דימיון. אין לי ספק שההכנה המצוינת של שירלי, התמיכה והכלים הנפלאים שסיפקה לנו, גרמו לחוויה הזו להצבע בצבעים כאלו – ברור לי שזה היה יכול להיראות אחרת.

אנחנו חשים בני מזל ואסירי תודה על שזכינו להכיר את שירלי ואת שיטות התחנות, ומאחלים לכל אחד ואחת לעבור חוויה נפלאה כשלנו.  

 

פברואר 2013