לסיפור הבא

סיפור הלידה של נדב

הכל התחיל בשעות הערב: עבדתי יום מלא משמונה בבוקר עד עשר בלילה ו"סגרתי" את כל הדברים במשרד. בשעות אחר הצהריים הרגשתי עייפות, אז קפצתי באמצע יום עבודה העמוס לישון אצל אח שלי שגר ליד מקום עבודתי. ישנתי שעה וחזרתי לעבודה מלאת מרץ, אחרי העבודה קפצתי לחברים ששם היה בעלי.

 

בערך בשעה 23:00 בלילה החברים יצאו לפאב, ואני העדפתי לחזור הביתה. בדרך לרכב התחלתי להרגיש כאבים בין הרגלים, הייתי בטוחה שזה צירים מדומים, בערך ב-12 בלילה ניסיתי ללכת לישון והבנתי שיש לי צירים, לכן התקשרתי לבעלי כדי שיבוא הביתה, והתחלתי לסדר את הבית לפי "שיטת התחנות".

בעלי הגיע הביתה והיה בטוח שמדובר בצירים מדומים וניסה לשכנע אותי ללכת לישון... אבל הכאבים התחזקו, אז פתחנו כוס יין אדום (בהצעת שירלי), הרמנו כוסית והתחלנו להתרגש...הכאבים התחזקו... והתחלנו לבצע את "שיטת התחנות": עשיתי קצת את תחנת השרפרף אבל רוב הזמן הייתי על כדור הפיזו ובעלי איתי, נושם... מחזיק... מעסה...ובעיקר משתדל....כעבור שלוש שעות של צירים סדירים כל חמש דקות, החלטנו לנסוע לבית החולים. לקחנו את התיק והגענו לבית החולים בשעה 04:00 בערך, אבל "הפתיחה" היתה רק של אחד וחצי- שתיים, אז אמרו לנו שאנחנו יכולים להתאשפז או לחזור הביתה. פה היתה נקודה חשובה- החלטנו לנסוע הביתה ולא להתאשפז כי עדיף בבית.

שאלתי את הרופאה: "איך אדע שהגיע הזמן?", והיא ענתה: "אותם הכאבים שאת מרגישה עכשיו, אבל פי שתיים". בשלב זה כבר ממש, ממש אבל ממש כאב לי, הייתי בטוחה שיש לי עוד הרבה שעות וחזרנו הביתה קצת מתוסכלים. שלחתי את בעלי לישון, כשאני על הספה ממשיכה לעשות את "התחנות": בין ציר לציר ישנתי ונחתי, וכאשר היה ציר- קמתי לכדור ועשיתי תרגילים על הכדור. בערך בשעה שבע בבוקר הערתי את בעלי כי הבית היה מלא דם!!!!!! פחד אלוהים.

נסענו כמו משוגעים לבית החולים והשארנו את הרכב בחוץ - לא לקחנו כלום! כאשר בדקו אותי, ראו "פתיחה" של 8 ס"מ ודי מהר זה הפך ל-9 ס"מ. העלו אותנו לחדר לידה ומשלב זה הדבר היחידי שעניין אותי זה לקבל אפידורל, רק צעקתי אפידורל. גם כשהייתי בקורס אצל שירלי ואביבה, הדבר שהכי עניין אותי זה אפידורל... המיילדת שהבינה שאם היא הולכת לומר לי שאין אפידורל אני אשתגע וגרוע מכך אפסיק לשתף פעולה, אז כל הזמן אמרה לי האפידורל בדרך... הרופא המרדים בניתוח הוא כבר יבוא.... רק אני אתן לך זריקה קטנה לפני האפידורל.... רק תדחפי קצת, זה מקל על האפידורל... ואני כמובן האמנתי.

כעבור 40 דקות, שאלתי את המיילדת האם היא עובדת עליי ולא יהיה אפידורל, והיא אמרה לי שהיא מצטערת אבל הראש כבר חצי בחוץ- והוא ג'ינג'י...

בשלב זה נכנסתי ל"אטרף דחיפות", כי הבנתי שזהו זה. כעבור רבע שעה נדב נולד, זה הרגע הכי מאושר של חיי, רגע חזק ומלא אנרגיות.

עד כאן התיאור של הלך הדברים שהיו ביום הזה: החוויה היתה עוצמתית, גם עבורי וגם עבור בעלי - לא התכוונתי ללדת בלי אפידורל אבל ככה יצא....שנינו, אני ובעלי לא נשכח לעולמים את הלידה ומה שעבר עלינו.

התחנות עבדו- זה בטוח תודה שירלי

מאיה פלג

Created by BestSite

  • וואצאפ
  • מייל
  • פייסבוק
  • אינסטרגם