לסיפור הבא

סיפור הלידה של ליה

מתחילת ההריון היה לי ברור שבעקבות ניסיון העבר, כאשר יתחילו הצירים, אשלוף את ידי ואחייך לעבר המרדים שייתן לי את האינפוזיה, ומיד אחרי הטיפה האחרונה, יזריק לי את האפידורל, ואחרי מספר דקות לא ארגיש כלום, ואז כעבור עוד 15-20 שעות תהיה מונחת על בטני הענקית התינוקת החדשה שלי...ליה היא ילדה שנייה.

הלידה הראשונה לא הייתה דומה: לא ללידה הזו ולא למה שהייתי מוכנה או חשבתי שתהיה. כמו כולם לקראת הלידה הראשונה הלכתי לקורס הכנה ללידה רגיל שבסופו של דבר, הוא לא ממש תרם לי.בכל זאת, לקראת הלידה השנייה, החלטנו בן זוגי ואני שנלך לקורס מזורז של "שיטת התחנות" אצל שירלי, וכך עשינו למרות שלא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים והאם הכלים יהיו לנו שימושיים. זכייתי הייתה כפולה ושירלי הייתה איתי גם בלידה.

הצירים התחילו אחה"צ. מניסיון הלידה הקודמת, התחלתי להסתכל על השעון ולבדוק את תכיפות הצירים. בינתיים, בן זוגי היקר בישל ארוחת ערב למספר חברים, ובין מנה למנה שאל האם הצירים מתקדמים וכואבים. היות והיו אורחים, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלזוז קצת באי נוחות מדי פעם ולזרז את הקינוחים...

 

שירלי הגיעה: ה"אור שלי בקצה המנהרה", ותוך כמה דקות לא נשאר זכר לא לחברים ולא לשאריות. התחלנו לעבוד שתינו בתנועות, קולות ונשימות. אחרי זמן מאוד קצר הצירים גברו והתארכו. אני הייתי "בטראנס" - בהתמסרות מלאה לכל תנועה ונשימה: הרגשתי את הילדה שלי מתכוננת ליציאתה, יורדת בכל תנועה, מוצאת איתי את דרכה.

שירלי כבר התחילה להיות קצת לחוצה - לילד אותי בבית היא לא רצתה. הסבתא הוקפצה ואנחנו שלושתנו המשכנו את המסע: בין ציר לציר, בין בכי ושמחה, הגענו למיון עם פתיחה יפה."6 אצבעות"- אני הייתי מופתעת, שירלי גאה (בלידה הקודמת ב2 כמעט הרגתי את הרופאה). הועלנו מיד לחדר לידה. לשמחתי המיילדת הייתה קואופרטיבית ונתנה לנו להמשיך לעבוד ולקדם את הלידה. ואז הגיעה השאלה- "את רוצה אפידורל?" אנחנו ממש בקצה את לפני לידה - זה הזמן, כן או לא.

שירלי ברוב רגישותה הקשיבה למה שאני באמת זקוקה ולא ננעלה בתפיסה המקובלת-ללדת בלי אפידורל כמעט בכל מחיר. בזכותה, ללא רגשות אשמה, יכולתי לשלב בין לידה פעילה (עם שימוש ב"שיטת התחנות") יחד עם שימוש נכון (כשהייתי כמעט בפתיחה מלאה) באפידורל. הרגע הכי קשה היה זמן הזריקה של האפידורל, כששירלי וטל היו בחוץ ולא יכולתי לזוז, אבל שירלי המשיכה לנשום איתי מבחוץ.

לשמחתי הגדולה קבלתי "אפיקל" (מקהה את כאב הצירים אך לא משתק את הגוף) כך שהצירים כאבו הרבה פחות אך יכולתי להמשיך לעבוד. אני לא זוכרת אם אלו היו 3-5 או כמה לחיצות וליה נולדה. גם בחלומותיי הורודים- ואני לא אוהבת ורוד ומאוד מציאותית - לא חשבתי שכך זה באמת יכול להיות, ושחווית הלידה יכולה להיות כזו חזקה.

 

אני מאושרת ומרגישה בת מזל על כל סיבוב, תנועה, קול ונשימה ממליצה בחום ובהמון הנאה!

Created by BestSite

  • וואצאפ
  • מייל
  • פייסבוק
  • אינסטרגם