שירלי  בנטואיץ

הכל התחיל הרבה לפני...הצטרפתי ליוגה בהריון אצל שירלי כבר משבוע 15 או משהו כזה, והלידה היתה רחוקה רחוקה.

חיכיתי לשלב שבו אני אהיה "זקנת השבט" ואזכה לבחור תחנה לתרגול. אבל התינוקת תכננה משהו אחר....עוד לפני שנתחיל בלידה, קצת רקע: בשבוע 27 יומיים לפני טיסה שתכננתי לקנדה, התחילו צירים מוקדמים, בריקסטון היקס (אני לא מסכימה למונח "צירים מדומים", כי אין שום דבר מדומה או דמיוני בהתכווצויות וההתקשויות של הבטן...) , גררתי עוד איזה שבועיים, והופ- לשמירת הריון. חודש שביעי עד תשיעי (הייתי בטוחה שנגיע לשבוע 40, לא יודעת איך ולמה, יכולתי להתבדות אלף פעם, אבל הגענו, רמז לבאות...) די שכבתי בבית, מידי פעם להכין משהו לאכול, סיבוב בבית, קצת מחשב, אבל די שמרתי, וזו העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת – בכל ספק – פשוט לשכב. צוואר הרחם לא התקצר למרות שלושה חודשי צירים מוקדמים, וזה הרבה הודות לשכיבה כמעט מוחלטת.

עברנו גם ריבוי מיים קל בחצי השני של ההריון והמשכנו הלאה. ביום שלישי אחד, בבדיקה השגרתית של שבוע 39 אצל הרופא (המצויין שלי שסמכתי עליו, להריון בסיכון, יש לציין), החליט שדי, הגענו עד הלום, ואודרוב – לזירוז והחוצה מהבטן. אבל הפעם, בניגוד לרופא, אני הרגשתי אחרת- הרגשתי שזה עניין של ימים, והיא תצא לבד והל בסדר, המוניטור בסדר... למה למהר? תכננתי לידה טבעית ודי התבאסתי. ביקשתי וקיבלתי מהרופא עוד יום לנסות זירוז טבעי. עשיתי באותו ערב שיאצו לזירוז, ולמחרת בבוקר בא מדקר הביתה. החלטתי לחכות 24 שעות וללכת לבית חולים כמו שצוויתי, רק קצת באיחור. ביום חמישי בבוקר התאשפזנו, עדיין ריבוי מיים קל וכל השאר בסדר. אפילו לא עשו בדיקה של צוואר הרחם. קדימה למחלקה ולזירוז. שאלנו "זה קריטי מבחינתכם לעשות כרגע בגלל התינוקת או שזו החלטה שלנו?" אמרו שהחלטה שלנו. לקחנו קצת זמן בחוץ לקבל החלטה. בכיתי קצת. זה שחרר לחץ, והחלטתי להתאשפז, להיות בהשגחה ולחכות למחר עם הזירוז.

יום שישי בבוקר במחלקה של טרום לידה באיכילוב. לילה ללא שינה. הרגשתי צירים, ואני- שהייתי מתורגלת לא לקחתי את זה כמבשר משהו. 6 בבוקר, מוניטור שגרתי במחלקה, יש צירים כמו האלה שאני די רגילה להם אבל יותר תכופים, והאמת, טיפה יותר חזקים. לא משהו מאוד סדיר. המתמחה בסיבוב רופאים אמרה שנראה שיש צירים ואולי מתפתחת לידה "נחכה קצת". שעתיים אחרי זה באה אחות ואמרה שיש מקום בחדר לידה ויאללה לזירוז... כל עצב בי נדרך- לא אמרנו נחכה קצת? בואו נחכה לאחר הצהריים או הערב ואז נחליט לזרז אם כלום לא יקרה. בסדר. וויתרו לי. הצוות באיכילוב היה מקסים זה המקום לציין, תומך ודיסקרטי ונעים, רופאים ואחיות, כולם כולם.

חוץ מהם, עברו אצלי בחדר ביומיים האלה 4 יולדות, שכבר עזבו עם צרור קטן ובלונים והרבה תיקים ובני משפחה.

שישי בצהריים היה משבר. הבנתי שכנראה הולכים לזירוז כי אני לא חושבת ששום דבר חדש קורה. הייתי במתח ועצבנית. החלטנו להזמין את חגית השיאצואיסטית לבית החולים. היא עשתה לי טיפול בין מרפה ומרגיע למעורר צירים. במשך כל הטיפול בכיתי, מה שאף פעם לא קרה קודם בטיפולים. לא כאב או משהו, פשוט השתחרר בכי, מלא. (מומלץ, דרך אגב, מאוד משחרר לבכות קצת אם יוצא...).אחרי הטיפול, הרגשתי טוב, והתמסרתי לעובדה שמזרזים ושאני הולכת ללדת. כל אחר הצהריים והערב של שישי הפכו למעין סאגה על מתי יתפנה חדר לידה. טו מייק אה לונג סטורי שורט- בעשר וחצי בלילה הודיעו שאין צוות ואין חדרי לידה פנויים ושלא יעשו זירוז בלילה, מעדיפים לחכות לבוקר.

סבבה. מתאים לי דחייה.  יצאתי לשאוף אוויר וראיתי שלט בכניסה לליס "היום  פרשת "ויצא". החלטתי לראות בזה סימן מעודד. בדקתי, זה הפרק על  חלום יעקב וסולם המלאכים שיורדים ועולים בו. דימוי חזק שיעזור לי אח"כ בלידה, אי שם בלילה הבא, לדמיין אותה יורדת למטה ויוצאת לעולם...אבל בינתיים פשוט הלכתי לישון.

בשבת בבוקר, מוניטור, צירים סדירים ודחופים ודי חזקים. אני לא סובלת מכלום, לא כואב. מרגישה ציר, אבל זה כמו כפיפת בטן, כשאת מתורגלת- זה לא נוח לעשות כפיפה אבל לא נורא כל כך... הלידה הרופא החמוד החליט לעשות בדיקה ידנית וגילה שאנחנו בפתיחה 2.5 ומחיקה 60%- וואו! מפתיע. הוא המליץ על סטריפינג. אחרי התייעצות עם שירלי החלטנו שאם כבר התחיל תהליך של לידה,  ולעומת אופציות הזירוז בפיטוצין שריחפה מעלי, זירוז ידני בסטריפינג עדיף. לא נורא כאב, אפשר להתעודד. נושמים יוגה תו"כ וזה צ'יק צ'ק נגמר.

כל שבת בבוקר עליתי וירדתי מדרגות ברגל, הלכתי לאט אבל בטוח. אני מכירה את כל גרמי המדרגות של ליס, חיצוניים ופנימיים ...אחה"צ האי נוחות גברה קצת. התעייפתי. בחמש בדקו מוניטור: צירים סדירים וטובים כל איזה חמש דקות. בדיקה ידנית – פתיחה 3.5 מחיקה טובה. התקבלה החלטה – אני עולה לחדר לידה במרכז הטבעי, כמו שרציתי ! שירלי כבר הייתה לידי בשלב הזה. היא ידעה בדיוק מתי להגיע, אחרי סופשבוע שלם של טלפונים, סמסים ועדכונים שהישתנו כל הזמן, אפרופו כן זירוז, לא זירוז וכו'.בשמונה בערב של שבת, נכנסנו למרכז הטבעי בליס שהיה פשוט המקום הנכון ביותר ללידה הזו. היתה איזה בעיה למיילדת הכוננת, אז התייצבו למשימה שלוש מיילדות מהממות, נשים עמוקות ורגישות שיודעות לתת ביטחון ואמפטיה ולכוון אותך בזרימה מוחלטת. הן גם התחלפו באורח פלא, בין שלושת שלבי הלידה פחות או יותר, אז זה הרגיש כמו עוד חלק בתחנות שתרגלנו.

 

שירלי היתה איתי וגם גיא האבא, ואמא שלי היתה גם שם, ברקע, סורגת (כן, כן), מתפללת וקשובה לכל מה שקורה. שירלי היתה איתי ממש, מעסה, מדברת, שרה, נושמת, קופצת ורוקדת. היא היתה מראה מושלמת לכל מה שעובר עלי, שהיה כל כך תחושתי וחזק יותר ממילים. אבל ננסה לתאר את המהלך.

נלי היתה המיילדת הראשונה, שהתייצבה בשלב המקדים של לידה מה שנקרא "לטנטי". היא קיבלה את פני בחדר, עזרה לי להתארגן, עשתה לי חוקן (גם מומלץ. ידוע כמזרז לידה, מקל, לא ממש כואב, פשוט לשבת בסבלנות), ועשתה גם עוד איזה סטריפינג קל על הדרך. נלי בדקה אותי מידי פעם. חיברנו מוניטור אלחוטי. התקלחתי, מדדתי קצת את התנוחות השונות, ורקדנו במקום לעשות הקפצות לצלילי הדיסק של מרסדס סוסה שהבאתי מהבית. ב 23:00 נלי הייתה צריכה ללכת למשמרת בחדרי לידה רגילים. נפרדנו בחיבוק, היא הבטיחה לקפוץ לבקר במהלך הלילה. שלפנו פירות יבשים, תה ועודיות והלכו להיבא לי סנדביץ אבוקדו. אכלנו ארוחת ערב קלה.

ואז ג'קי הגיעה. ג'קי לוותה אותי בכל החלק השני של הלידה, מ 23:00 עד 07:00 למחרת. עשינו תחנות, שמנו מוזיקה, שרנו יחד מרסדס סוסה בספרדית ופורטוגוזית. ג'קי יחד עם שירלי היו פשוט צוות מדהים. אחת מעסה השניה תומכת בתחנה, ג'קי מוודאה שהמוניטור האלחוטי מחובר, שירלי מרגיעה אותי, ואמא שלי ברקע, סורגת, משגיחה, שם. עד כאן לא כואב לי בכלל. אני כל כמה דקות אומרת הנה ציר, ואז המוניטור מתחיל לעלות, זה לא כואב זה רק מן חוסר נוחות. באחת וחצי בלילה ג'קי אומרת שאנחנו תקועות קצת באותה פתיחה  4 ושאולי כדאי שאני אלך לישון קצת כדי להרפות, ושזה מזרז. אני קצת נלחצת שיזרזו אותי בפיטוצין, או שזה לא יתקדם. פחדתי. עשיתי קצת "שחרור חרדה" בכל ים האוקסיטוצין שמציף אותי. גיא האבא של התינוקת שעומדת לצאת נשלח גם הביתה, זה יקח עוד זמן ובכל מקרה סיכמנו שהוא יכנס לחדר ברגע שהילדה תגיח החוצה. נודיע לו מתי לבוא. בשלוש וחצי אני מתעוררת. לא שמתי לב שישנתי, הייתי במין אזור דמודים כזה, אבל כנראה נרדמתי. ג'קי בודקת ועל הדרך עושה עוד קצת סטריפינג. אני קמה לעשות תחנות.

עשיתי קצת הקפצות בתנוחת ההשענות, והופ, התחילו טפטופים של מים, שמנו סדין על הרצפה והמשכנו בתחנה. אח"כ ניסיתי קצת כדור פיזיו (שהיה לי פחות נוח, למרות שבתרגולים הכי אהבתי אותו), קצת בנדנדת חבל, קצת הקפצות, והרבה השענות על שירלי ועל ג'קי... אחרי שעה בערך כשהייתי בטוחה שזה לא יכאב בכלל, ועדיין זה רק חוסר נוחות שמתעצמת, פתאום התחיל להציק באגן. עברנו למקלחת לתחנות השענות ותלייה. עשיתי כמה כריעות בתלייה ושירלי בזמן הזה התיזה מיים חמים מהדוש על הגב שלי. עכשיו סוף סוף התחיל להציק ולכאוב. נכנסתי לאמבטיה, הכאבים התחזקו ונעשו תכופים, לא יכולתי אלא לשים ראש על כרית צפה, רגל אחת על אדן האמבטיה והשנייה פרושה בתוכה,  ולהרגיש איך האגן שלי מתבקע ואבטיח מנסה להדחף דרכו. ככה. כמו שזה נשמע. כואב לי. סוף סוף. מה כואב ? ראיתי כוכבים. שאלתי את שירלי מתי הרגע האחרון לבקש אפידורל, ושאני לא יודעת עוד כמה זמן זה יימשך ולאן זה עוד אמור להגיע הכאב הזה. שירלי צחקה עלי ואיתי, שאני כבר שם, יולדת, זהו זה. זה מה שזה.  מה אפידורל עכשיו?! היא עודדה אותי, שאני עושה את זה בהליכה. הפנים של ג'קי ושל שירלי סביב האמבטיה עזרו לי להמשיך לנשום בתוך הכאב. אחרי שעה כזו,  ג'קי בדקה. פתיחה 8 מחיקה מלאה.

 

ביקשתי מאמא שלי שתתקשר לקרוא לגיא. הכאבים היו בשיאם ואמרתי שאני מרגישה צורך ללחוץ. אמרנו יאללה ויצאנו למיטה הגדולה. בשלב הזה הגיע המיילדת האחרונה, שרה. ג'קי החזיקה לי את היד וסיפרה לי שעכשיו מתחילה המשמרת של שרה והיא תיילד אותי. לא רציתי להפרד מג'קי המדהימה שבחיוך והשמחה שלה הטעינה את כל הלילה באווירה חיובית מחשמלת (תרתי משמע האמת, בשלב מסוים היא שלפה כל מיני עטי לחיצה שמעבירים זרם סטטי קטן שמעורר ומקל ועוזר להמשיך. זה היה משעשע כי לי זה בעיקר הרגיש כמו לחיצת מסג' ממוקדת, אבל ג'קי קיבלה זרם קטן כל פעם שלחצה על העט...).שרה החליקה למקומה מול הפנים שלי. הייתי בפתיחה 10 ומחיקה מלאה, המיים נשטפו החוצה בלחיצה הראשונה במפל זורם. שכבתי על הגב, והרגליים היו ליד האזניים (כמעט מאחורי הראש) שירלי ישבה לידי והרטיבה לי את הפנים ונתנה לי להריח תפוזים, והחזיקה לי את היד ופשוט לחצה איתי, אני משוכנעת. ברגע מסויים נכנסו עוד נשים לחדר, כולן היו שם, מעגל נשים תומך ועוצמתי, שלתוכו נולדה התינוקת – היו איתנו אמא שלי ושירלי ושרה וג'קי ונלי שהגיעה בסיום המשמרת שלה, ונלה  גם מיילדת במרכז הטבעי, שבכלל קיבלה אותי  שלושה ימים קודם במיון יולדות לאישפוז, ויהודית מנהלת המרכז, שכל הלילה הגיעה ברגעי מפתח, לוודא שהכל בסדר ואם צריך משהו. רגע מילה על יהודית שהיתה מדהימה – בלחיצות היא עמדה מולי ועשתה לי את הפרצופים והקולות, ועזרה להתכוון ללחוץ למקום הנכון.

 

אני רוצה להקדים את המאוחר, ולספר משהו על השלב השלישי והאחרון של הוצאת השילייה . אני מספרת את זה כאן לפני הלידה, כי חשוב שתדעו שאתן לא היחידות בעולם שזה קרה להן, גם כשהלידה עצמה טפו חמסה עוברת בטבעיות מלאה ובצורה מושלמת. את השליה לא הצלחתי ללחוץ החוצה. צריך לשמור כוחות ולדעת שיש עוד שלב לחיצות אחרי שהתינוק יוצא, כשכבר הכל רגיש וכואב שם. לי פשוט לא היתה תחושה של איך ללחוץ, הכל היה רגיש מידי. הביאו עזרה של מיילדת נוספת, שלחצה לי על הבטן בשתי ידיים, מרפקים ואגרופים (לא בוקסים,  אגרופים קפוצים דוחפים בבטן) ואחרי 40 דקות מהלידה יצאה השלייה. שרה בדקה אותה בקפידה וזיהתה שחסר חלק. הביאו רופא, אולטרסאונד, אישרו שזה המצב, והופ- לחדר ניתוח ל"רביזיו" – שזה רופא מנתח מוציא באצבעות את השארית. מאחר ולא קיבלתי משככי כאבים בלידה הטבעית, הייתי צריכה לקבל אפידורל  (כן כן, אחרי הכל!) כדי לעשות את הרביזיו. ביקשתי גם טשטוש כי לא רציתי לזכור את זה כסוף הלידה המדהימה שתכף אסיים לספר עלייה. התעוררתי אחרי שעה וחצי בחדר התאוששות. אקורד סיום מבאס למדי, אבל קורה. יעבור. לא זכרתי ולא הרגשתי כלום, חוץ מהכאבים שיש אחרי חתך וכולי. על זה לא מספרים אבל זה החלק הכי קשה החלמה אחרי.  בכל זאת, באותו זמן לא עניין אותי  בכלל, הייתי בהיי של פרץ הורמונים ותחושות...נחזור לרגע המתח בסוף הלידה –אחרי שעה של לחיצות, משהו כמו 7-8 לחיצות, יצאה התינוקת לאוויר, וישר נדבקה לציצי. אבא גיא נכנס לחדר להיות איתנו. היא נשארה עלי 40 דקות, ואח"כ גיא לקח אותה לתינוקיה לבדיקות וכאלה.

 

תינוקת קטנה וחזקה, מקסימה ומהממת, טפו חמסה עליה, במשקל 2.600  שעונה לשם לונה, ולפעמים לו או לולו. 

הלידה היתה כל מה שיכלתי לייחל לו ולאחל לאחיותי הנשים, חוויה מעצימה וחזקה ואני מודה על כך שהתברכתי בה. ליאת