לסיפור הבא

סיפור הלידה של טליה

טליה הגיחה לעולם בבוקר שישי אחד לאחר לידה מלאת אנרגיות ששמה קץ לשבועיים מתוחים בהם איבדתי קשר עם העולם החיצון ועם כל מה שמילא את החיים שלי קודם לכן. בהגיחה, עם זוג ריאות איתנות, היא הבטיחה שכל שוהי חדר הלידה יתבשרו על הצטרפותה של תינוקת חדשה לאוכלוסיית העולם.

 

צווחותיה באו בהמשך לקולות הרמים שנהמתי גם אני דקות ספורות קודם לכן. חגיגה אמיתית!

מחשבותי על הלידה במהלך ההריון היו שאני מפחדת מאוד מזריקת אפידורל ושאני רוצה שליטה ושותפות בתהליך הלידה. מאידך, תפסתי את עצמי כבעלת סף סיבולת נמוך מאוד ולא היה לי שום ביטחון פנימי שאעמוד בלידה ללא משככי כאבים.

בלידה ראשונה ובכלל קשה לצפות מראש את מהלך הלידה ואת אופן ההתמודדות האישי. הספר 'לידה פעילה' שהתאים לי מבחינה רעיונית, מאוד בילבל אותי בהיבט הפרקטי, כיוון שהוא הכיל הרבה אינפורמציה לגבי ההתמודדות עם כל שלבי הצירים שהתקשתי לארגן בראש לכדי דרך פעולה. לכן במשך החודשים הראשונים של ההריון, אחרי שכבר קראתי את הספר של בלאסקס, חיפשתי תרגול והדרכה ללידה פעילה. לקראת שבוע עשרים וקצת סוף סוף מצאתי מסגרת כזו.

הצטרפתי לכיתת היוגה של שירלי ונרשמתי לקורס ההכנה ללידה שהיא מעבירה. בכל המפגשים הללו מתרגלים שוב ושוב, לבד ועם בן הזוג, את הנשימות להתמודדות עם צירים ואת התנוחות והתנועות השונות שעשוייות לסייע בשעת כאב. מתרגלים ומתרגלים עד שזה נכנס לדם...בסוף ההריון נשאתי בטן נמוכה שנתלתה עלי כמו שק של קנגרו וגרמה לי להרגיש שעוד רגע והיא (הבטן) נקרעת ממני. כמו הריוניות רבות גם הקול הפנימי שלי אמר לי שאלד כבר בשבוע 38. הגיען של הפרשות שונות הנחשבות 'סימנים מבשרי לידה' רק ביססו הרגשה זו, מה גם שכבר נמדדו אצלי פתיחה ומחיקה התחלתיות, אך הנה הגיע שבוע 40 וצירים – אין. כל יום שעבר העמיק עוד ועוד את האכזבה והצפייה הבלתי נסבלת. התווספה לכך הערכת המשקל היחסית גבוהה של טליה כבר בשבוע 38 - 4100 גרם.

כשביקשתי את חוות הדעת של הרופא במיון הוא אמר "זה גדול, אני לא הייתי נותן לך ללדת בלידה רגילה" ועוד הוסיף – אולי תבצעי בדיקת העמסת סוכר 100 גרם, לוודא שלא פיתחת סכרת הריון. וכך בשבוע 40 בעיצומה של שביתת אחיות בקופות החולים, מצאתי את עצמי מתדפקת על דלתות בתי חולים ומרפאות – מי יסכים לבצע לי את הבדיקה המיותרת (התנוקות במשפחה שלנו היו גדולים ואת העמסת הסוכר של 50 גרם עברתי בהצלחה מסחררת...) לבסוף מצאתי מעבדה פרטית לבצע בה את הבדיקה וקיבלתי תוצאות תקינות. אך באותו בוקר יצאתי מהביקורת אצל הרופא בלב כבד מאוד והרגשתי שהזמן עובד לרעתי.

 

במהלך השבוע ניסיתי לזמן את הצירים בעזרת שיאצו, דיקור, רפלקרוסלוגיה, הליכות ארוכות, עליה וירידה במדרגות אך דבר לא שינה. בשלהי שבוע 40 כבר המרתי את החלום על לידה טבעית ברצון לזירוז מהסוג שבית חולים מציע ובלבד שלא אוכרח לבצע ניתוח קיסרי בגלל עובר גדול. בערב הלידה נזכרתי שבאחת משיחותינו שירלי אמרה – אם לא תהייה ברירה תיקחי שמן קיק. ובכן – לא היתה ברירה, בעשר בערב שתיתי בקבוקון שמן קיק מהול במיץ תפוזים וכעבור חצי שעה שבה הרגשתי כרגיל הלכתי לישון מתכננת, כמו שסיכמתי עם הרופא המלווה שלי באותו צהרים, שלמחרת אגש לבית החולים לבקש זירוז. לא כל כך ידעתי למה לצפות משמן הקיק אך התעוררתי באישון לילה עם צורך עז ללכת לשירותים בגלל (תסלחנה לי הקוראות ...) שילשול עז וכאבים עזים שסיווגתי לעצמי כ- השפעת זמן הקיק, לא הבנתי שאילו צירים אמיתיים מאוד ותכופים מאוד.

הרגשתי שאני עומדת להתפרק וכל שיכולתי לעשות הוא מה שקרוי בשיטת התחנות 'תחנת 'האסלה' בשילוב עם נשימות צירים 1 ו 2. עד כמה שזה מפתיע עשיתי את מה שלמדתי אבל מנטלית לא הפנמתי שאני בתהליך של צירי לידה. בכל פעם שניסיתי, מותשת, לחזור למיטה נאלצתי לרוץ חזרה לשירותים. כך עברו להן שעתיים או שלוש (לא ראיתי שעון או כל דבר אחר), שתיתי הרבה כדי שלא אתייבש וכשזיהיתי הפרשה דמית קצת נלחצתי והתקשרתי לשירלי להתייעצות.

השיחה שלנו ארכה דקות ספורות ואני זוכרת שאמרתי 'רגע' בכל פעם שהגיע ציר והתחלתי לנשום. שירלי נשמה איתי. לבסוף היא סיכמה: 'יעל, יש לך צירים מאוד תכופים וכדאי שתתארגנו לנסוע לבית החולים'.

אם בשלב זה נדמה לך שהכותבת מטומטמת כי היא לא הבינה בעצמה את המצב, אנא הביני, הייתי בטרנס של נשימות כמעט ללא הפסקות ועוצמת הכאבים לא היו הדרגתית אלה חזקה מאוד מההתחלה. ההפרשה הדמית ההיא הגיעה יחד עם ירידת מים אבל באותו רגע לא קראתי לזה כך ולכן גם לא מסרתי את האינפורמציה הזו לשירלי או בקבלה במיון. אם תבקשו ממני היום לתאר את הכאב, כמו למשל מאיזה איזור בגוף הוא הגיע לא אדע לעשות זאת. בן זוגי עזר לי להתלבש והוריד אל הרכב את החפצים שנחוצים לנו יחד עם ערמת כריות שהוא סידר במושב האחורי של הרכב. קמתי לצאת מהבית ותפס אותי ציר בסלון - ירדתי על 6 לסיבובי אגן. עוד הפוגונת - ואני אומרת לעצמי, זה הזמן לרדת במדרגות. לבסוף התמקמתי ברכב, שעונה על ערמת הכריות ומבצעת נשימות צירים בכל ציר.

 

היתה לנו נסיעה של חצי שעה לבית החולים. - הגענו - יצאתי מהאוטו - חזרתי אליו לעוד ציר - התחלתי ללכת ונאלצתי שוב ושוב לעצור ולרדת על 6....במיון – שוב על הרצפה - שאלתי את האחות אם היא באמת מתכוונת לחבר אותי למוניטור עכשיו. היא אמרה שהיא רק רוצה לשמוע דופק ולבדוק פתיחה ושאלה אם אני רוצה אפידורל, עניתי שאני רוצה לנסות בלי.

איכשיהו הצלחתי לעלות על המיטה ולאחר בדיקה קצרה כשהיא הכריזה – פתיחה 8(!) הרגשתי שנפתחו מולי שערי גן עדן J בחדר לידה נשענתי על מראשות המיטה המורמות ונשמתי ונשמתי עם סיבובי אגן, בין לבין נחתי. מדי פעם קיבלתי כל מיני המלצות לשיפור מהצוות אבל בשלב הזה הרגשתי שאני עושה את מה שהכי טוב בשבילי ודחיתי את ההצעות בביטחון. בשלב הלחיצות, מותשת, נשכבתי על הגב (ואולי חבל שלא על הצד) ומצאתי עצמי צורחת עמוקות בכל דחיפה ודחיפה. זה לא היה קל. סך הזמן שביליתי בחדר לידה עד ללידה עצמה היה 3 שעות אבל אני הייתי בטרנס. בקורס ההכנה ללידה כששירלי היתה אומרת שבזמן הצירים עוברים לתדר אחר ומתנתקים מהחוץ נהגתי לומר לעצמי, 'אין סיכוי, אני control freak ברמה כזו שזה פשוט לא אפשרי'. אבל היום אני יודעת להגיד שההתרכזות בנשימות וההתכנסות פנימה הן אפקטיביות מאוד. שבאופן לא מודע ידעתי לבחור לעצמי את התחנות שעזרו לי לעבור את הציר ושעברתי ציר אחרי ציר בלי להיות עסוקה בכאב. זו היתה חוויה עצומה ועוצמתית. כעבור שלושה חודשים וחצי, גיסתי התכוננה ללידה. לבקשתה הדרכתי אותה מראש כיצד יש לנשום ואילו תנוחות אפשריות יש להתמודדות עם צירים. זו היתה לידתה שניה לאחר לידה ראשונה ארוכה וכואבת שבה ביקשה וקיבלה אפידורל. מבלי שקבענו מראש, הוזעקתי לחדר לידה בבוקר שישי אחד לאחר שבצירים שהעבירה בבית התקשתה להרפות ולהפתח. אנחנו נשמנו ביחד וצרחנו ביחד ואז נולדה לי אחיינית ויצאתי ב- 'high' כאילו אני היא זו שילדה. תחושת הסיפוק היא גדולה מאוד ובנוסף התחזקה בי ההערכה לשיטת התחנות.

אם אחרי הלידה שלי ידעתי לספר עד כמה עזרו לי השיטה וההשראה של שירלי, מעל ומעבר לכל מה שהעזתי לדמיין קודם לכן, הרי שאחרי שזכיתי לסייע ליולדת אחרת, אני בטוחה בכך אף יותר.

מרץ 2013 

Created by BestSite

  • וואצאפ
  • מייל
  • פייסבוק
  • אינסטרגם