שירלי  בנטואיץ

הסיפור מתחיל טיפה אחרי 'יומולדת' 30 של אמא - כבר אז משהו בי בפנים שיער שאני כנראה בהריון ואת ה'יומולדת' הבא אני אחגוג שאת בידיים שלי. בערך שבועיים אחרי ה'יומולדת', לא הצלחתי לישון בלילה - קמתי ב-5 לשירותים ואז אמרתי לעצמי שאמנם נכון שיש רק איחור של בערך יום במחזור אבל המחזור שלי הכי דייקן שבעולם אז לא יזיק לעשות בדיקה....אחרי 5 דקות שנראו כנצח הופיעו 2 פסים על המקלון בדיקה ואז רצתי להעיר את אבא.

אבא הסתכל על המקלון ושאל למה פס אחד בהיר יותר, אז צחקתי שאולי אני רק חצי בהריון...ההיריון איתך היה נפלא - מעט מאוד תופעות לוואי, למעשה התופעה היחידה כמעט הייתה צרבת שהופיעה בערך מהחודש השביעי וסירבה להיעלם עד בערך שבועיים לפני הלידה.

קראנו לך בוטנית מכיוון שבבדיקת דופק שלך היית נראית כמו בוטן. בהתחלה היית בוטן - למרות שאמא ידעה תמיד שאת בת ושנודע לנו שאת בת בוודאות הבוטן הפך לבוטנית. כל ההיריון עשיתי ספורט - חדר כושר, שחייה ומשבוע 12 גם יוגה.

ביוגה היה לי המון מזל - במקרה בשיטוט סתמי באינטרנט מצאתי את שירלי בנטואיץ והלכתי לשיעור ניסיון. כשחזרתי מהשיעור, אבא שאל אם אני מרגישה צורך ללכת לעוד מורות לבדוק ואמרתי שאין סיבה - אני מצאתי את המורה שלי. ואכן האינטואיציה שלי הייתה נכונה - במהלך כל ההריון שירלי לימדה אותי לנשום, לזוז חיזקה לי את רצפת האגן - אבל הכי חשוב תמכה בי נפשית ונתנה לי את הכוח לבחור ללדת בצורה שבכלל לא חשבתי שאני ארצה...מתחילת ההריון היה ברור לי איפה אני יולדת - איכילוב - הכי קרוב ובי"ח מצוין ויש מלונית - מה רע?

יום אחד בשיעור יוגה שירלי דיברה איתנו על החשיבות שיש עוד מישהו איתנו בחדר לידה חוץ מהבעל - דולה או חברה טובה - שיכולים לתמוך גם ביולדת אבל גם בבעל. מה שהיא אמרה היה נשמע לי מאוד נכון ואז פתאום הרגשתי שיש עוד מישהי שאני רוצה שתהייה שם איתנו ברגע הזה - דודה שלך, יערה. כשבאתי הביתה וסיפרתי לאבא, הוא הסתכל עליי ואמר: "אני חושב שזה רעיון נפלא". כשסיפרנו לדודה, היא מאוד התרגשה ושאלה אותנו אם אנחנו בטוחים ואמרנו שכן. זאת הייתה ללא ספק אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשינו בקשר ללידה שלך.

בהמשך התחלתי לשמוע על בי"ח "לניאדו" ועל המרכז הטבעי שבו, אז אני ואבא הלכנו לסיור. את הסיור העבירה לנו פנינה - זו שבעתיד הלא רחוק תעזור לנו להוציא אותך לאוויר העולם. אבא התלהב ואמר שאין מה ללכת לסיור באיכילוב - פה אנחנו יולדים. כאשר התלבטתי מי תהיה המיילדת שלי התייעצתי עם אביבה המדהימה שהעבירה לנו את הקורס הכנה ללידה בשיתוף עם שירלי והיא המליצה על מספר מיילדות אבל ההמלצה הכי חמה שלה הייתה על פנינה. הרגשתי טוב עם זה מכיוון שפנינה מאוד מצאה חן בעיני עוד מהסיור - אהבתי את הכנות שלה כששאלו אותה שאלות בסיור, הרגשתי שהיא תמיד עונה את האמת ולא עונה מה שהיא חושבת שאנחנו רוצים לשמוע וזה היה לי מאוד חשוב. ואז נפגשנו עם פנינה ואם היה ספק כלשהו בליבנו, אז סופית הוא נעלם - פנינה תהיה המיילדת שלנו. ההריון התקדם יפה, הבטן שלי הייתה יחסית קטנה אבל לקראת הסוף היא יצאה ובגדול, ואז גם נהיה טיפה יותר קשה לזוז והבעיטות שלך הלכו ונהיו יותר ויותר חזקות וידעתי שהיום מתקרב. ואז הגיע התאריך ה-16.12 אבל את סירבת לצאת בזמן ואמא כבר פחדה שאולי זה יימשך עד שבוע 42 וכבר לא היה לה כוח...

אז אמא לקחה טיפה חופשת מחלה - הרגשתי שאני עייפה ולא מרגישה טוב ושהגוף שלי חייב לנוח ולהתחזק מעט כדי שאוכל ללדת.

ביום חמישי ה-18.12 הלכתי לעשות מוניטור ואח"כ קפצתי לעבודה למרות שהייתי ביום מחלה וסגרתי דברים אחרונים ואז כשהלכתי, זיו, ראש הצוות שלי, נפרד ממני לשלום - הוא טס לסין בשבת וידע שיראה אותי כבר אחרי הלידה. הוא חיבק אותי ואיחל לי לידה קלה. כנראה שימי המנוחה האלה וסגירת המעגל בעבודה הם בדיוק מה שהייתי צריכה - ביום שישי ה-19.12 ב-2:30 לפנות בוקר התעוררתי עם תחושת כאב - תחושה שיצאה מהגב והתקדמה לכיוון הבטן. שכבתי במיטה ואמרתי לעצמי שזה בטח ציר אמיתי, וכמה נפלא שאני מרגישה אותו, אולי סוף כל סוף משהו פה מתקדם....קמתי לשרותים, לא הדלקתי את האור, ישבתי לי על האסלה ופתאום הרחתי משהו מוזר - ריח חזק של זרע. נגעתי במכנס והוא היה מעט רטוב ואז מה שהצלחתי לומר זה רק "עידן". אפילו לא אמרתי את זה כ"כ חזק, אבל תוך שנייה אבא היה לידי - תודה לאל שאבא שלך הגיוני ורגוע, כי אני ממש הייתי בשוק שזב קורה ובאמת "ירדו לי המים" ואת באמת תכף פה. אבא התקשר לפנינה לעדכן ,ואני ישבתי על האסלה וניסיתי להירגע. הכנו מראש את כל מה שיכולנו (ומה שלא יכולנו): לאבא הייתה רשימה מה לעשות אז הוא התחיל להכין סנדביצ'ים, לארוז פירות יבשים וכו' - ואני עדיין מתקשה לצאת מההלם.

בסופו של דבר אמרתי לאבא שאולי אני נשמעת פסיכית אבל אני חייבת לאפות משהו כדי להירגע. אבא הבין - אז הכנו עוגיות גרנולה ויצאנו לבית חולים...הגענו בסביבות 5 לבית חולים ואז עשו לי מוניטור שהיה תקין ובדקו וראו שאין פתיחה אבל יש מחיקה של 70%. ושלחו אותי לאשפוז במחלקה הגניקולוגית. היו לי צירים אבל שום דבר לא היה סדיר והם היו במרווחים גדולים של 4-6 דקות. רציתי להסתובב טיפה ולנסות לזרז את הלידה באופן טבעי אבל עם ירידת מים קצת מפחדים לתת להסתובב, כדי שלא תהיה צניחה של חבל הטבור. אחרי התייעצות טלפונית עם פנינה ביקשנו שיבדקו שהראש מבוסס - בדקו וראו שהראש בספינה מינוס 1, ואז הרשו לי ללכת לטייל. הלכנו החוצה, ואז, כשדודה יערה באה, חזרנו פנימה ועלינו וירדנו במדרגות, ובכל ציר, אני עושה סיבובי אגן ונושמת את הנשימות מהיוגה ומרגישה איך זה מתחזק, ואני שמחה ומפחדת בו זמנית. כעבור כמה שעות, חויבתי לחזור למחלקה כדי "לעבור עוד מוניטור" - אבל לשכב בזמן שיש כבר צירים כ"כ חזקים היה נורא. המוניטור הראה כבר צירים סדירים וחזקים בערך כל 4 דקות אז עלינו למעלה לבקש שוב שיבדקו אותי - פתיחה 1 מחיקה 100%. התחלתי להיות מיואשת - כזה כאב וזה הכל?

נשארנו בקרבת חדרי הלידה כי המחלקה הגניקולוגית הייתה לא כל כך נעימה. ושם, בכל ציר, אני נשענת על הקיר ויערה או אבא תומכים בי. ככה המשכנו עוד הרבה, ואז שוב מוניטור שהראה צירים ממש חזקים סדירים וצפופים אבל.... אין שינוי בפתיחה. פנינה כל הזמן הייתה איתנו בקשר טלפוני, ובשלב כלשהו, היא הציעה לי "לקחת טשטוש", בתקווה שאני אצליח לנוח מעט ואולי הלידה תתקדם. בינתיים, קיבלנו חדר לידה ופנינה כבר יצאה לכיווננו. במהלך "הטשטוש", אני ישנתי ואבא ויערה נמנמו על המיטה, כשכל 2 דקות(בערך), אני גנחתי מכאב והם קמו לעסות אותי ולעזור לי. אחרי שעתיים של "טשטוש", פנינה בודקת אותי ומגלה שעדיין אין שינוי. ואז פנינה אמרה לי: "נראה לי שאין ברירה וחייבים לשנות כיוון. את עייפה ומותשת מ-18 שעות של צירים מאוד חזקים - תקחי אפידורל ותנוחי ואני כבר אדאג לך ללידה". מה אפידורל עכשיו? אני בכלל רציתי לידה טבעית וגם אין לי בכלל "פתיחה", והרי אסור לקחת אפידורל בלי "פתיחה" - מה עושים??? אבא ויערה שכנעו אותי שלא סתם בחרנו בפנינה ושכדאי לסמוך על מה שהיא אומרת. אז פנינה קראה למרדימה וקיבלתי אפידורל. פנינה החזיקה אותי מקופלת והמרדימה נתנה לי את הזריקה. לאט הרגשתי נוזל קר זורם בגב שלי, וכעבור זמן מועט -הכאבים נעלמו. אחרי רבע שעה פנינה בודקת אותי - "פתיחה 3" - כולנו שמחים. פנינה שולחת את אבא ויערה לישון בספות שבמרכז הטבעי וגם עליי היא מצווה להירדם ואני נרדמת ומשאירה את הכל בידיה. אחרי כמה שעות (נראה לי 3) פנינה בודקת אותי - "פתיחה 4" - ואז היא מגלה שיש לי בצקת (נראה לי שזה בצוואר הרחם), ככל הנראה בגלל שהראש שלך היה מקובע למטה הרבה שעות. פנינה נותנת לי "פפורין" (או איך שלא קוראים לזה), כדי להעביר את הבצקת. בשלב הזה אני אומרת לעצמי שאני בטוח מסיימת את הערב ב"קיסרי" - הייתי ממש מצוברחת ופנינה שמה לב. היא מתחילה לדבר לליבי, מנסה לעודד ומציעה להעיר את אבא ויערה, אבל אני אומרת לה שאני בסדר וזה חשוב שהם ישנו ויצברו כוחות. פתאום הדלת נפתחת, ומופיע אבא, ואחרי 5 דקות נוספות, מופיעה יערה - כנראה שהם הרגישו שאני צריכה אותם.

בבדיקה הבאה שפנינה עושה כבר יש "פתיחה 7", ואז גם פנינה רואה שאת טיפה מסובבת ימינה , לכן היא הופכת אותי ואבא ויערה מנערים אותי, כדי לסובב אותך נכון לתעלת הלידה (קוסמת הפנינה הזו....).מהר מאוד התקדמנו ל"פתיחה מלאה". פנינה מבקשה שאני אומר לה מתי אני מרגישה את הכאב מהטוסיק. פתאום התחלתי להרגיש את הכאב, אח"כ התחלתי להרגיש גם את הלחץ, וממש הרגשתי אותך עוברת לי בתוך הגוף ומתחילה לרדת למטה. מאוד שמחתי להרגיש את הצירים בשלב הזה כדי לדעת מתי ללחוץ - הרגשתי שאני בשליטה. אבא ויערה החזיקו כל אחד רגל ועודדו אותי. ואני לוחצת ולוחצת ואני מותשת ופחדתי שזה כבר לא ילך ולא תצאי לעולם .פנינה מנסה לשכנע אותי לגעת בראש - אני מפחדת, אבל בסוף מסכימה. זה מוזר לי ומרגש אותי - את כ"כ קרובה ואני כ"כ רוצה להוציא אותך. ועוד לחיצות ועוד לחיצות והראש כבר ממש בחוץ אבל עוד לא ממש בחוץ. ופנינה אומרת לי "חתך קטן והיא בחוץ, אבל אני לא רוצה 'לחתוך' אותך אז תלחצי" ואני לוחצת ורוצה כבר שזה יגמר שתהיי כבר עליי. אחרי שעתיים ורבע של לחיצות, פתאום אני שמה לב שמשהו קורה - פנינה משנה את הצורה של המיטה, ומביאה כל מיני דברים לידה. אולם אני עוד לא מבינה מה קורה כי הייתי בטוחה מהסיפורים שהיציאה של הראש אמורה מאוד לשרוף. אלא שפנינה שפכה עליי 2 בקבוקים של שמן שקדי, ולכן היציאה שלך לא ממש שרפה. אבל ואני עוד לא מבינה מה קורה... ופנינה אומרת לי להביא את הידיים שלי. לא יודעת איך הידיים הגיעו לשם, אבל פתאום אני מבינה שאני מושכת אותך מתוכי (פנינה כמובן עוזרת לי) ואז זהו את עליי.

היית כ"כ ברורה ויפה בשניה שיצאת - בכלל לא מקומטת אפילו לא טיפה. מעט נלחצתי כי לא בכית - ראיתי מיד שאת נושמת, אבל רציתי לשמוע אותך. פנינה ומיילדת נוספת לקחו אותך לשקילה וטיפה הציקו לך, ואז התחלת לבכות ואני נרגעתי...כשהחזירו אותך אליי, היית כ"כ ערנית ומקסימה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שיש לך את הידיים של אבא ואת השפתיים של אמא. במשך שעתיים אחרי הלידה התבוננת סביבך וספגת את כל מה שחדש. סבא צביקה, סבתא רוחלה ודודה חן הגיעו מעט אחרי הלידה לחדר לידה לראות אותך ומאוד התרגשו. וככה הצטרפת לחיינו ביום שבת 20.12 בשעה 4:12 לפנות בוקר.

תודה לך שירלי, טל גולדנברג