לסיפור הבא
סיפור הלידה של ליבי
רוחניות היא לא באמת חלק מחיי, אני לרוב בנאדם מאד רציונאלי, חוץ מאשר ברגעים האלה, לקראת לידה. אולי אלה ההורמונים, אולי האינטואיציה, אולי כוח אחר, אבל משהו בגוף ובנפש שלי מתכונן ליצירת חיים ומתמסר לרגש ולרוח.
שבוע 39 התחיל, וכמו לקראת הלידה הראשונה עשיתי מדיטציה ודמיון מודרך, בניסיון להתחבר אל פרי הבטן שלי. דמיינתי גשר ארוך וחציתי אותו במטרה להגיע אל "עולם העוברים" ולמצוא את התינוקת שלי. בדמיוני, הבת ה"גדולה" (כמעט שנתיים) התעקשה להצטרף אליי, כך שצעדנו שתינו לאט לאט וחיפשנו – אבל בשום מקום לא מצאנו את התינוקת. נבהלתי מאד וחששתי שאולי העוברית במצוקה, אבל אחרי שיחה עם בן הזוג נראה היה לי שהיא פשוט עוד לא מוכנה.
עבר שבוע. התאריך אוטוטו הגיע.
ה"גדולה" אולי הרגישה שמשהו מתקרב, וביקשה לספר לי על אחותה הקטנה שגדלה לי בבטן: ״יש לתינוקת ידיים, יש לתינוקת רגליים, יש לתינוקת עיניים, יש לתינוקת אוזניים, יש לתינוקת מצחיים...״.
אחרי השיחה הזו, יצאתי לשיעור יוגה.
בשעה 19:00, אחרי תרגול התחנות והנשימות, משהו בִּפנים קרא לי לעצור ולהתכנס אל תוך עצמי. ויתרתי על המשך האימון וחזרתי בדמיוני אל הגשר, הפעם לבד. בניגוד למסע שעשיתי שבוע קודם לכן, הפעם התינוקת חיכתה לי, רצה אל הידיים הפרושות שלי בזרועות מושטות ואמרה: ״באתי לשמח!".
בסוף השיעור שירלי אמרה לי: "אם את לא יולדת הלילה, אל תקראי לי שירלי".
כשחזרתי הביתה (מאושרת ביותר) הבת הגדולה של בן-זוגי הודיעה שהיא ישנה אצלנו הערב, כי צריכה עזרה בשיעורי בית. אמרתי לבן-הזוג שזה מזל, כי אולי עוד נזדקק לה, ובמקביל התארגנו לשינה וסימסתי לאמא שלי (שהיא גם המיילדת, שעבדה באותו ערב עד חצות) שאין צירים ושתלך לישון.
שעתיים אחר-כך, באחת בלילה, התעוררתי מנהר שזרם על מיטתנו. המים ירדו בשטף גדול והסדין הלבן וגם המזרן היו ספוגים לגמרי. המסע יצא לדרך! הודות לצבע הלבן של הסדין ראיתי שהמים שקופים ונקיים. התרגשנו, דמענו, התחבקנו באהבה – והחלטנו שהכי טוב לחזור לישון. לאמא/מיילדת לא סיפרתי דבר, כי ידעתי שזה יסבך אותה עם פרוטוקולים של בתי-חולים ושהיא תפציר בי ללכת לחדר הלידה, ויותר מזה, שעדיף לה לנוח עכשיו ולצבור כוחות בעצמה.
בארבע לפנות בוקר העירו אותי צירים בינוניים. התחלתי תחנות. בהתחלה על המיטה, ובחמש וחצי יצאתי לצעוד בחוץ עם כרית הלבנדר האהובה והמרגיעה צמודה לאף. הצירים היו עדיין חלשים יחסית, כאילו לימדו אותי להתרגל מחדש לכאב הזה... וליוויתי כל ציר בתנועה. נעזרתי בשפת המדרכה ובעמודי המדרכה כדי לייצר אסימטריה באגן. שישי בבוקר, אביב קריר, רק אני והעוברית, נהגי האוטובוס ומחלקי העיתונים. בשש הערתי את האיש וסיימנו אריזות אחרונות. בשבע וקצת התקשרתי לאמא-מיילדת ששמעה את קולי ואת קצב הנשימות ואמרה שעוד מעט כדאי לצאת.
בינתיים הצירים התחזקו מאד.
בשמונה יצאנו מהבית, עם כדור פיזיו במושב האחורי וסיבובי אגן תוך הישענות על הכדור במשך כל הדרך. בשמונה וחצי הגענו ופגשנו את אמא-מיילדת, התגלתה פתיחה של 4 ס״מ, קצת התאכזבתי שלא יותר כי כבר כאב מאד מאד... בכל מקרה, עלינו למרכז הלידה. הצירים התעצמו, כולם עיסו לי את הגב, עזרו לי מאד הישענות על כריות והישענות על בן-הזוג ישתבח שמו ועל כל מי שראיתי. המקלחת הרגיעה מאד, גם האסלה, האמבטיה לעומת זאת לא הייתה לי נעימה וויתרתי. הצירים התחזקו עוד יותר ובכל אחד עשיתי משהו. גם בלידה הזו, בזכות התחנות וההכנה הרגשתי בשליטה ולא בבלבול וחוסר אונים. ברך אחת וסיבובי אגן, ברך שנייה, כפות רגליים פנימה והחוצה לסירוגין...
שעתיים וחצי אחרי שנכנסנו לחדר הלידה התחילו צירי לחץ. נשכבתי על הצד, כשבן-הזוג אוחז בי, ואמא עודדה אותי לסמוך על הגוף שלי ופשוט ללחוץ כשמרגישה שזה הזמן. ואכן לחצתי. היש-בי-מתמיד לחץ איתי.
תוך שתיים-שלוש דקות האהבה החדשה שלנו הייתה בחוץ.
סירבתי לקבל פיטוצין ובתוך עשר דקות גם השליה יצאה, שלמה ומושלמת, ואפילו אמא-מיילדת הרשתה לעצמה לאחל מזל טוב.
ברוך בואך ליבי אהובה.
אוקטובר 2014
